פשרות בחיים / רפי זברגר

יומא נא ע''א

הקדמה

למדנו בדף הקודם את שיטת רבי מאיר הסובר כי פסח שני הוא דוגמא לקרבן שדוחה גם את השבת וגם את הטומאה. כמו כן למדנו את שיטת רבי יעקב בברייתא הסובר כי קרבן חגיגה אינו דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה. במאמר זה נעסוק ביחס בין שתי הלכות אלו.
 

הנושא

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא: ותנא, מאי שנא פסח דקרי ליה קרבן יחיד, ומאי שנא חגיגה דקרי לה קרבן ציבור?
רב הונא שואל את רבא, הרי גם פסח וגם חגיגה הינם קרבנות המובאים על ידי יחידים, לכן ברור מדוע רבי מאיר מגדיר את קרבן פסח כקרבן יחיד, אך מדוע קרבן חגיגה אינו מוגדר אותו דבר, אלא מוגדר כקרבן ציבור?
אי משום דאתי בכנופיא - פסח נמי אתי בכנופיא! -
אם נאמר שהסיבה להגדרת קרבן חגיגה כקרבן ציבור בגלל שהיא באה בשלושת הרגלים, זמן בו ציבור גדול עולה לירושלים ומקריב את קרבנו, הרי גם פסח בא בחבורה ובציבור גדול, כפי שלמדנו במסכת פסחים.
איכא פסח שני, דלא אתי בכנופיא.
עונה הגמרא כי בפסח יש דין של פסח שני שהוא אינו בא בציבור גדול כמו פסח ראשון. יש לומר לתירוץ זה כי הגדרת רבי מאיר את קרבן פסח כקרבן יחיד כנראה מתייחס לפסח שני ולא לפסח ראשון.
אמר ליה: אם כן, יהא דוחה את השבת ואת הטומאה!
מקשה הגמרא, לפי תירוץ זה של רבא, קשה מדוע רבי מאיר סבר שפסח (שני) דוחה את השבת ואת הטומאה, והרי אנו יודעים כי פסח שני אמנם דוחה את השבת אך לא דוחה את הטומאה.
אמר ליה: אין, כמאן דאמר דחי.
עונה הגמרא כי רבי מאיד סובר כמו התנא שגם פסח שני דוחה את הטומאה. הגמרא מוכיחה שיש מחלוקת תנאים, האם פסח שני דוחה טומאה או לא.
דתניא: פסח שני דוחה את השבת, ואינו דוחה את הטומאה. רבי יהודה אומר: אף דוחה את הטומאה
מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה. לדעת תנא קמא פסח שני לא דוחה את הטומאה, ואילו רבי יהודה חולק וסובר כי גם פסח שני דוחה את הטומאה. והגמרא מיד מסבירה את שורש מחלוקתם:
מאי טעמא דתנא קמא? אמר לך: מפני טומאה דחיתו, ויעשה בטומאה? ורבי יהודה אמר לך: אמר קרא ככל חקת הפסח יעשו אתו - ואפילו בטומאה. התורה החזירה עליו לעשותו בטהרה, לא זכה - יעשנו בטומאה.
תנא קמא אומר מסברה, כי לא ייתכן שדחינו לפסח שני את הקרבת הפסח ליחידים בגלל טומאתם, ובסופו של דבר אותם יחידים יקריבו את הפסח בטומאה.
רבי יהודה לומד מפסוק על פסח שני כי יש ''להקריבו ככל חקת הפסח''. כלומר פסח שני צריך להקריבו כמו פסח ראשון. ומכיוון שבפסח ראשון אם רוב הציבור טמאים, טומאה דוחה ועושים את הפסח במועדו, כך גם פסח שני, למרות שמדובר רק על מיעוט הציבור, אנו לא דוחים את הקרבת הפסח השני, ומקריבים אפילו בטומאה.
תוספות מסבירים את סברת רבי יהודה: לכתחילה יש להשתדל להקריב את הפסח בטהרה. לכן, אם מדובר במיעוט טמאים בפסח ראשון, נותנים להם ''מועד ב'' להקרבה בפסח שני. אך אם הגענו כבר לפסח שני, ועדיין יש אנשים טמאים, ואין כבר מועד ג', הרי שיש להקריב את הפסח גם בטומאה. 
 

מהו המסר

סברת רבי יהודה המוסברת בתוספות מלמדת אותנו כלל חשוב בחיים. יש לשאוף להכי טוב שאפשר. נעשה את כל המאמצים להגיע לכך. אך אם המצב לא מאפשר זאת, הרי שאנו צריכים ''להתפשר'' ולנהוג ולעשות גם אם לא הגענו אל האידיאל הנכסף. לא לומר לעצמנו, אם אין אפשרות לעשות הכי טוב, מוטב שלא נעשה. ממש לא. נשאף להכי טוב, אבל לאחר שראינו שאין הדבר מתאפשר, נזכור שיש פשרות בחיים, ונבצע את המשימה בכל אופן בשמחה ובטוב לבב. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]