נתינה ללא עשיית רווח / רפי זברגר

יומא נ ע''ב

הקדמה

הגמרא דנה בשאלה האם פר כהן גדול ביום כיפור נחשב כקרבן יחיד או קרבן ציבור. במאמר זה נלמד על שאלת רבי אלעזר בדעתו של רבי מאיר הסוברת כי פר זה הינו קרבן יחיד. 
 

הנושא

גופא, בעי רבי אלעזר: לדברי האומר פר יום הכפורים קרבן יחיד, עושה תמורה או אינו עושה תמורה?
ניתן לעשות תמורה לקרבן יחיד ולהמירו בבהמה אחרת, ואז קבעה התורה ש''הוא ותמורתו יהיו קודש''. כלומר, התמורה לא מפקיעה את הקדושה מהבהמה שהמירו, אלא משאירה אותה בקדושתה וגם מקדשת את הבהמה השניה. שואל רבי אלעזר האם לדעת הסוברים כי פר כהן גדול ביום הכיפורים הינו קרבן יחיד, הוא ''לגמרי'' קרבן יחיד עד כדי שניתן יהיה להמירו בקרבן אחר או לא.
מאי קא מיבעיא ליה? אי בתר מקדיש אזלינן אי בתר מתכפר אזלינן, פשיטא דבתר מתכפר אזלינן!
מנסה הגמרא להבין את שאלת רבי אלעזר ואומרת כי הדבר תלוי בהבנת דיני תמורה ולא בהבנת דין פר יום הכיפור. שכן, אם נאמר שתמורה יכולה לחול רק אם המקדש בהמה ממיר אותה, ברור שפר כהן גדול ביום הכיפור תיחשב לקרבן יחיד שהרי הכהן הגדול הקדישה והוא יחיד. אך אם נאמר שתמורה יכולה להיעשות על ידי המתכפר בקרבן, הרי שפר כהן גדול, שמכפר גם על כל הכוהנים ייחשב לבהמת ציבור ולא ניתן יהיה להמירה. אם כך ננסה לבחון מי יכול להמיר על פי דברי רבי אבהו בשם רבי יוחנן:
דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: המקדיש מוסיף חומש, והמתכפר עושה בה תמורה, והתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו!
רבי אבהו אמא אמר שלושה דינים ביחס לאדם אשר הקדיש בהמה כדי לכפר על חברו:
1. אם נטמאה הבהמה ופודים אותה על בהמה אחרת, הרי הבעלים צריכים להוסיף חומש. לצורך דין זה של תוספת חומש, מוגדר המקדיש כבעלים, ואם הוא פודה הוא חייב להוסיף חומש על ערכה של הבהמה.
2. אם מבקשים להמיר את הבהמה, המקדיש אינו יכול להמירה אלא רק החבר המתכפר.
3. דין נוסף אומר רבי אבהו ביחד לאדם המפריש תרומות ומעשרות עבור חברו. במקרה זה, התורם יכול לבחור לאיזה כהן לתת את התרומה ולזכות באותה ''טובת הנאה'' ואין האדם שהפרישו עבורו יכול להחליט לאיזה כהן לתרום.
מהדין השני אנו לומדים כי תרומה נעשית על ידי המתכפר ולא המקדיש. אם כן, לא יכול להיות שזו הייתה שאלתו של רי אלעזר (אם המקדיש או המכפר יכול להמיר).
לעולם פשיטא ליה דבתר מתכפר אזלינן, והכי קא מיבעיא ליה: אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרי, או דילמא בקופיא מתכפרי?
דוחה הגמרא את האוקימתא של שאלת רבי אלעזר כפי שהעמדנו אותה, וסוברת כי אמנם פשוט לגמרא שתמורה יכולה להיעשות רק עלי ידי המתכפר (כפי שראינו בדברי רי אבהו), ושאלת רבי אלעזר איך מוגדרת כפרתם של אחיו הכוהנים בקרבן פר כהן גדול ביום הכיפורים. האם הכהן הגדול מקנה להם ממש את הפר והם חלק מהבעלים ואז כמובן יוגדר פר כהן גדול כקרבן שותפים לא ניתן יהיה להמירו. או שמא כהן גדול אינו מקנה את הפר לאחיו הכוהנים, אלא הם ''צפים'' מעל הקרבן של הכהן גדול, ומסופחים אליו וכך הם מתכפרים. לפי דרך זו פר כהן גדול ייחשב כקרבן יחיד וניתן יהיה להמירו. נלמד את הניסיון הראשון לפשוט את שאלת רבי אלעזר מן הברייתא הבאה:
תא שמע: חומר בזבח מבתמורה, וחומר בתמורה מבזבח. חומר בזבח, שהזבח נוהג ביחיד כבצבור, ודוחה את השבת, ואת הטומאה, ועושה תמורה, מה שאין כן בתמורה. חומר בתמורה מבזבח: שהתמורה חלה על בעל מום קבוע, ואינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד, מה שאין כן בזבח.
הברייתא מונה הבדלים בין קרבן בהמה רגיל לבין בהמה שהמירו אותה על קרבן אחר הנקראת תמורה. יש תכונות הקיימות בקרבן רגיל ולא קיימות בתמורה ויש תכונה הפוכה הקיימת בתמורה ולא קיימת בקרבן רגיל.
להלן החומרות שיש בקרבן רגיל ולא קיימות בתמורה:
1. יש קרבנות ''רגילים'' שהם קרבן יחיד ויש קרבנות ציבור, מה שאין כן בתמורה – שהיא נעשית רק על קרבן יחיד.
2. קרבנות אשר זמנם קבוע ניתן להקריבם אף בשבת ואפילו בטומאה, ותמורה לא מוקרבת בשבת ולא בטומאה.
3. ניתן להמיר קרבן ואין אפשרות להמיר שוב בהמה שכבר הייתה תמורה קודם לכן. (אין תמורה עושה תמורה)
ויש חומרה אחת בתמורה אשר אינה קיימת בקרבן רגיל:
תמורה חלה גם על בהמת קרבן בעלת מום קבוע, עד כדי שאין אפשרות לגזוז את שערה ואין אפשרות לעבוד אותה, אלא לאחר שיפול בה מום ורק אז ניתן יהיה לפדותה. דין זה אינו קיים בקרבן רגיל, שכן אדם המקדיש בהמה בעל מום קבוע, אין הקדושה חלה כלל ומותר לגזוז את שערה ולעבוד בה.
אי זבח היכי דמי? אילימא דיחיד - מי דחי שבת וטומאה? אלא דצבור - מי עושה תמורה?
מנסה הגמרא להבין את החומרות השניה של קרבן רגיל על תמורה, ואומרת כי לא ייתכן שמדובר בקרבן יחיד, שהרי קרבן יחיד אינו דוחה שבת ואינו דוחה טומאה. אלא בוודאי מדובר בקרבן ציבור. אם כך אנו מתקשים בחומרה השלישית אשר קבעה כי קרבן רגיל עושה תמורה, והרי אם מדובר בקרבן ציבור (כמו שהסקנו זה עתה) הרי אין תמורה לקרבן ציבור
אלא לאו - דפר, ודוחה את השבת ואת הטומאה - דקביע ליה זמן, ועושה תמורה - דקרבן יחיד הוא.
אלא מסכמת הגמרא את ההוכחה מן הברייתא, כנראה מדובר בפר כהן גדול של יום הכיפורים, וקרבן זה אמנם דוחה גם את השבת וגם את הטומאה, ומצד שני קרבן זה יכול לעשות תמורה, והנה לנו הוכחה שפר כהן גדול נחשב לנושא תמורה כמו קרבן יחיד (ואחיו הכוהנים אינם אלא ''צפים'' ומסתפחים לקרבן זה), ולכן ניתן להמירה.
הגמרא דוחה ראיה זו, אך לא נעמוד על כך במסגרת מאמר זה. 
 

מהו המסר

התלבטות הגמרא לגבי קשר בין הכוהנים לפר של כהן גדול ביום הכיפורים, תוך אפשרות להעמיד את הסטטוס שלהם כאילו הם ''צפים'' מעל הקרבן ומסופחים אליה, ומכוח זה הם מתכפרים, הינה מעניינת ומרתקת.
מהי משמעות ההסתפחות של הכוהנים לקרבן כהן גדול? מהי כוונת הגמרא באפשרות כי הכוהנים ''צפים'' מעל הקרבן?
ניתן אולי להסביר ולומר כי מנגנון זה קובע בעלות של אדם יחיד (במקרה שלנו כהן גדול) אך מקנה שימוש בדבר גם לאנשים אחרים, כמובן בהסכמת הבעלים.
זהו אולי מנגנון של "האצלת סמכות ללא סמכות". הכהן הגדול מאציל ומקנה זכויות לאחיו הכוהנים, ומכפר להם בעזרת קרבנו, ללא הכנסתם והגדרתם כבעלים של הקרבן.
למרות שדין זה הוא דאורייתא, ניתן לומר כי מנגנון זה הינו בבחינת "נתינה ושיתוף ללא עשיית רווח".
מי יתן וכולנו נוכל לתת ולשתף אחרים בדברים שלנו ללא עשיית רווח כל שהוא.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]