מה מגדיל את שמחתו של אדם?
הרב דב קדרון
יומא נ ע"א
חטאת יחיד שמתו בעליה דינה הוא שתמות, אולם בחטאת ציבור אין דין כזה, כפי שמבואר במסכת הוריות (ו,א) "שאין מיתה בציבור".
הציבור תמיד חי ואף פעם לא מת. על פי זה כותב האמרי אמת (סוכות ימים ראשונים סוכות שנה תרפז):
"כל הנפשות ואפילו השפלים יש להם עליה כשהם מבטלים עצמם אל הרבים, כדכתיב (תהלים נה יט) פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, על ידי כח הרבים מתעלים".
כיוצא בזה כתב גם מרן הרב קוק זצ"ל (אורות הקדש חלק ג עמוד קמז) שאדם יכול להיות שמח באמת רק כאשר הוא מקושר לכלל, וככל שישייך את עצמו יותר לכלל כך תגדל שמחתו:
"האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום, ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה. וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו, ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלקי, כי שם מלא חל על עולם מלא, ולית שכינתא שריא באתר חסיר".
