גדול מרבן - שמו
הרב דב קדרון
יומא מט ע"א
בגמרא נאמר שרבי חנינא היה בקי ברפואות. בקשר לכך כותב בעל ספר כפתור ופרח (פרק מד) שמי שהיה חכם בחכמה שאינה חכמת התורה לא היה נקרא רב ולא רבי, אלא קראו לו בשמו, כמו תודוס הרופא או בנימין אסיא. רבי חנינא נקרא בתואר "רבי" בגלל שעיקר חכמתו היה בתורה, והרפואה הייתה אצלו כמו פרפרת.
מצאנו תנאים שנקראו בשמם בלי תואר, תנאים אחרים שנקראו "רבי", וגם תנאים שנקראו "רבן". הרמב"ם (בהקדמה לפירוש המשנה, הפרק השביעי) מבאר שהיו עשרים ושנים תנאים גדולים מאוד וברום המעלה, והם נקראו בשמם ללא שום תואר, כי אין כינוי שבו ניתן לפארם ולרוממם.
בדרגה פחותה מהם היו תנאים ספורים שנקראו בתואר "רבן". אמנם רוב התנאים נקראו "רבי" או "אבא".
בקשר לדרגות אלה ישנו ביטוי המופיע כבר אצל הראשונים: "גדול מרב – רבי. גדול מרבי – רבן. גדול מרבן – שמו". עניין זה ביאר בעל שו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סימן לח), שכאשר החכם נקרא בשמו זהו סימן שמעלת חכמתו היא מעלתו העצמית, שאינה תלויה באחרים. אולם כאשר החכם נקרא בתואר "רב" או "רבי" או "רבן" זהו סימן שמעלתו תלויה בתלמידיו. נראה שהכוונה היא שרק חכמים מיוחדים במינם זכו להגיע לרום המעלה בעצמם, אולם רוב החכמים היו צריכים את תלמידיהם כדי להתעלות, כמו שאמר רבי יהודה הנשיא (מכות י,א): "הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן".
