לא לנתק / רפי זברגר

יומא מ''ו ע''ב

הקדמה

לקראת סיום הפרק דנה הגמרא במחלוקת אמוראים לגבי כיבוי אש שלקחו מן המערכה לצורך מחתה לקטורת או לצורך הדלקת המנורה. יש איסור מהתורה לכבות את האש הנלמד מן הפסוק בספר ויקרא (ו', ו') אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה. אמוראים נחלקו מהם המצבים בהם עוברים על איסור זה. 

הנושא

איתמר, המכבה אש מחתה ומנורה, אביי אמר: חייב, רבא אמר: פטור
כהן המכבה את אש שלקחו לצורך מחתת הקטורת או לצורך הדלקת המנורה באנו למחלוקת אביי ורבא. לפי אביי חייב משום האיסור אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה, ולפי רבא לא עוברים על האיסור. הגמרא מיד תפרט.
דכבייה בראשו של מזבח - דכולי עלמא לא פליגי דחייב. כי פליגי - דאחתיה אארעא וכבייה. אביי אמר: חייב, אש המזבח הוא. רבא אמר: פטור, כיון דנתקה - נתקה.
לשון ראשונה של הגמרא קובעת כי אש הנמצאת עדיין מעל גבי המזבח כולם מודים שאם כיבה אותה עובר על האיסור וחייב. ומחלוקתם של אביי ורבא היא במקרה שהאש כבר ירדה מן המזבח לקרקע העזרה, אביי סובר שאש כזאת עדיין מוגדרת כ''אש המזבח'' ולכן מתחייבים על כיבויה, ורבא חולק וסובר שזאת כבר אינה אש של המזבח ולכן המכבה פטור.
אלא הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה - חייב. כמאן - כאביי?
מקשה הגמרא מדברי רב נחמן בשם רבה הסובר כי כהן אשר הוריד גחלת מן המזבח לקרקע העזרה וכיבה אותה חייב. לכאורה זו סברת אביי ולפי כללי פסיקה אין הדבר אפשרי. שהרי במחלוקות אביי ורבא הלכה ברוב המקרים כרבא (חוץ מששה מקרים של יע''ל קג''ם), ומנגד אנו פוסקים כרב נחמן הסובר לכאורה כאביי.
אפילו תימא כרבא, התם לא אינתיק למצותה, הכא אינתיקה למצותה.
מיישבת הגמרא וקובעת כי דברי רב נחמן יכולים להסתדר גם עם דברי רבא. שכן רב נחמן מדבר במקרה שהאש לא "התנתקה" ממקורה לצורך ייעוד אחר, ולכן גם אם היא ירדה לקרקע העזרה היא נחשבת כ''אש המזבח'' ועוברים על כיבויה. לעומת זאת אביי ורבא חולקים במקרה של כהן החותה לצורך קטורת או לצורך מנורה, ואז האש התנתקה מהגדרתה כאש המזבח, והפכה להיות ''אש המחתה'' או ''אש המנורה'', וככזאת, כבר אין איסור כיבוי לדעת רבא.
איכא דאמרי: דאחתיה אארעא וכבייה - דכולי עלמא לא פליגי דפטור, כי פליגי - דכבייה בראשו של מזבח. אביי אמר: חייב, אש המזבח הוא. רבא אמר: פטור, כיון דנתקה - נתקה.
הגמרא מביאה לשון שניה להסבר מחלוקת אביי ורבא: באש היורדת מן המזבח לקרקע העזרה, כולם מסכימים שהיא כבר מנותקת ולכן פטורים על כבויה. מחלוקתם היא כשהאש עדיין בראש המזבח. אביי סובר שהיא מוגדרת כאש המזבח ולכן חייבים על כיבויה, ורבא סובר שגם אם היא עדיין בראש המזבח, אבל כבר מתעסקים איתה לצרכים אחרים, הרי שהשם של ''אש המזבח'' נותק ממנה ולכן פטורים על כבויה .
אלא הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכבה - חייב, כמאן? לא כאביי ולא כרבא!
בלשון הזאת, הקושיא מדברי רב נחמן קשה יותר. לכאורה דבריו של רב נחמן סותרים אפילו את אביי (שאין הלכה כמותו), שהרי לפי כולם אם האש ירדה מן המזבח פטורים, ורב נחמן מחייב גם על אש כזאת.
התם לא אינתיק למצותה, הכא - אינתיק למצותה. הדרן עלך טרף בקלפי
עונה הגמרא כי גם לפי הלשון השניה, אם האש עדיין לא התנתקה ממקורה לצרכים אחרים, הרי אנו מגדירים אותה כ''איש המזבח'' ומחייבים על כיבוייה, אולי אפילו לדברי אביי, הפוטר באש שהתנתקה לצורך מחתה או מנורה מעל גבי המזבח.
 

מהו המסר

עסקנו היום בדיני ''ניתוק'' דבר ממקורו. רבא, אשר הלכה כמותו במקרים אלו, סובר שאם ניתקנו את האש לצורך ייעוד חדש, הרי שאש כזאת כבר איננה מוגדרת ''אש המזבח'' לחייב על כיבויה. מנגד, למדנו את דברי רב נחמן, שלפי המסקנה אינו חולק על דברי רבא, וגם הלכה כמותו, שאם עדיין לא ייעדנו את האש למטרה אחרת, הרי שגם אם היא ירדה מן המזבח, עדיין היא ''מחוברת בטבורה'' למקורה, ומוגדרת ''אש המזבח''.
נלמד מעקרונות אלו מסר מעניין מאוד: כל עוד אין ניתוק בין דבר למקורו, הרי שגם אם הם מרוחקים פיזית, הם עדיין מחוברים. עיקרון זה כל כך נכון גם ביחסים בינאישיים. נדגים זאת בקשרי משפחה, אך הדבר נכון גם לכל קשר אחר.
ילד שאינו מתנתק ממשפחתו, מהוריו ואחיו ואחיותיו, הרי שגם אם הוא נמצא פיזית רחוק מן המשפחה, ואפילו רחוק מאוד, הרי הוא מחובר למשפחה. הוא חלק ממנה, מרגיש הזדהות וחיבור למשפחה. אפילו אם אין קשר טלפוני או אינטרנטי כזה או אחר, הרי שהוא עדיין מחובר, עדיין מקושר ועדיין נחשב כחלק מן המשפחה.
לכן, מאוד מאוד חשוב שלא לנתק קשר עם בן משפחה. גם אם הוא פונה לדרכים אחרות. גם אם הוא מעצבן לא מעט את בני משפחתו בהתנהגותו, ואפילו אם הוא דוחה אותה. לא לנתק. לא לקרוע את החבל המחבר בינו למשפחה. אף אם הוא לא עושה אפילו מאמץ קטן לשמור על הגחלת, אנו לא ננתק את הקשר אתו.
''האש'' עדיין מחוברת למקורה, גם אם היא רחוקה, ובלבד שלא תתנתק לכיוון אחר. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]