טעם מגביר מוטיבציה / רפי זברגר

יומא מב ע''ב

הקדמה

אנו דנים בדפים האחרונים ביחס בין דיני שני השעירים ביום כיפור לדיני פרה אדומה. נלמד את דברי עולא המסבירים את הפסוקים השונים בפרשיית פרה אדומה, ומה לומדים מכל פסוק ופסוק. דבריו נפרסים גם לדף הבא, במאמר זה נתמקד בתחילת דבריו.

הנושא

אמר עולא: כל הפרשה כולה, משמע מוציא מיד משמע, ומשמע ממילא:
עולא קובע כי בחלקים השונים של עשיית פרה אדומה המתוארים במספר פסוקים בתחילת פרשת חקת, יש פסוקים אשר דיניהם שונה מהדין של הפסוק הקודם להם ("משמע מוציא מיד משמע"), ויש פסוקים שהדין שלהם זהה לדין של הפסוק הקודם לו ("משמע ממילא'')
וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו (במדבר י''ט, ג')- אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר. איכא דאמרי: לדורות בכהן גדול, ואיכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט.
פסוק זה מלמד אותנו כי פרה ראשונה שנעשתה בימי משה רבנו נמסרה לאלעזר, אשר היה סגן הכהן הגדול (אהרון הכהן), אך פרה אדומה בהמשך הדורות לא נמסרה לכהן ברמה של אלעזר. למי כן נמסרה? מחלוקת תנאים: יש אומרים נמסרה לכהן ברמה יותר גבוהה – לכהן גדול. ויש אומרים נמסרה לכהן ברמה נמוכה יותר – לכהן הדיוט.
בשלמא למאן דאמר לדורות בכהן הדיוט - שפיר, אלא למאן דאמר לדורות בכהן גדול - מנא ליה?
אומרת הגמרא מסברא, כי הדעה שבדורות מאוחרים יותר נמסרה פרה לכהן הדיוט נשמעת הגיונית, שכן, אין דרישה לכהן ברמה גבוהה כמו אלעזר הכהן. אך, שואלת הגמרא, מהי הסברה לחייב כהן גדול בדורות מאוחרים, רמה יותר גבוהה מדורו של משה רבנו?
גמר חקה חקה מיום הכפורים.
עונה הגמרא כי דין זה, המחייב כהן גדול גם לדורות נלמד בגזירה שווה של המילה חקה בשני המקורות. הפסוק בפרה אדומה: וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב (שם, כ''א), והפסוק בשעירי יום כיפור: וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:
וְהוֹצִיא אֹתָהּ - שלא יוציא אחרת עמה, כדתנן: לא היתה פרה רוצה לצאת - אין מוציאין עמה שחורה, שלא יאמרו שחורה שחטו. ואין מוציאין עמה אדומה - שלא יאמרו שתים שחטו.
עולא ממשיך לדרוש פסוק זה ולומד מן המילים וְהוֹצִיא אֹתָהּ, שאין לצרף לפרה אדומה שום פרה אחרת, גם לא למטרת הפרה האדומה. כגון, אם היא ''מסרבת'' ללכת, אין להביא פרה אחרת למשוך אותה קדימה. זאת למדנו גם במשנה במסכת פרה (ג', ז') שאין מוציאים אפילו פרה אדומה אחרת אתה, שלא יהיה מצב "שיגידו" שיש שתי פרות אדומות לשחיטה, שכן, יש איסור לשחוט שתי פרות יחדיו.
רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא משום שנאמר אֹתָהּ - לבדה.
רבי חולק על מקור הדין, ואומר שאין זה משום ''שמא יאמרו'' אלא אך ורק משום גזירת הכתוב במילים וְהוֹצִיא אֹתָהּ.
ותנא קמא, הא כתיב אֹתָהּ!
שואלת הגמרא, לכאורה רבי צודק, שהרי יש גזירת הכתוב ומדוע מוסיף תנא קמא את סברת ''שמא יאמרו''?
מאן תנא קמא - רבי שמעון היא, דדריש טעמיה דקרא.
עונה הגמרא כי תנא קמא הוא בעצם רבי שמעון הסובר בכל התורה כולה ''טעמא דקרא''. למרות שיש גזירת הכתוב, אנו מוסיפים ודורשים טעם וסברה לפסוק, כשיטתו בכל הש''ס. דוגמא קלאסית לטעמא דקרא מביא רש''י:
בבבא מציעא (קטו, א): אלמנה עשירה - ממשכנין אותה, עניה - אין ממשכנין אותה, מפני שאתה צריך להחזיר לה, ואתה משיאה שם רע בשכינותיה.
למרות שהתורה אוסרת לקחת משכון מאלמנה, דורש רבי שמעון טעם לאיסור זה ''משום חשד'' שמא המלווה יבוא כל יום לקחת ולהחזיר את המשכון מבית האלמנה, ואז ירננו אחריה. לאור טעם זה מסיק רבי שמעון הלכה למעשה, כי האיסור לא קיים באלמנה עשירה, שכן אין צורך להחזיר לה את המשכון מידי יום. וכאן אנו רואים שטעם התורה יוצר נפקות הלכתית. אומרת הגמרא, כי גם אצלנו, תנא קמא דורש טעם להוצאת פרה לבדה, ללא פרות אחרות, מחשש ''שמא יאמרו'' שחטו שתי פרות, וזה כידוע אסור.
מאי בינייהו? - איכא בינייהו דאפיק חמור בהדה.
אומרת הגמרא, כי טעם של חכמים מיצר גם אצלנו נפקות הלכתית. אם יצא חמור ביחד עם הפרה – לפי תנא קמא אשר דרש טעמא דקרא, אין לאסור להוציאם יחדיו, כיוון שבמקרה זה אין חשש ''שמא יאמרו'' שישחטו את שתיהן, שכן לא שוחטים חמור. אך לפי רבי הדורש רק גזירת הכתוב, יש לאסור להוציא עם הפרה גם חמור. 

מהו המסר

הנושא של ''טעמא דקרא'' הינו רחב ונוגע להרבה איסורי תורה ושייך להרבה סוגיות בש''ס, והניב הרבה דיונים בחז''ל.
בכל מקרה, לפי כולם (גם רבי), אם התורה בעצמה ציינה טעם האיסור, יש לו נפקות הלכתית, כסברת רבי שמעון בכל האיסורים. למשל האיסור למלך להרבות נשים כדי ''שלא יסור לבבו'' דורשים חכמים, שאם מדובר בנשים צדקניות, שאין חשש שיסירו את לבב המלך מותרים לו לשאת נשים רבות.
וכן, לפי כולם, יש להרבות בהבנת טעמי התורה, גם אם לא מוציאים מכך נפקות הלכתית, וזאת כדי להבין, לקרב ולהאהיב את התורה על המקיימים אותה.
הנקודה האחרונה חשובה מאוד גם בחיי יומיום. בכל מסגרת חברתית, יש להשתדל למעט ב''גזירות ללא טעם''. גם במשפחה, וכן בעבודה ובכל מסגרות חברתיות אחרות, רצוי מאוד לנמק ולהסביר כל הנחיה, בקשה או אפילו דרישה. מותר לדרוש, ואולי אף רצוי, אך בד בבד כדאי מאוד לנמק את הדרישה, שאז היא תיעשה ביתר חשק, רצון ומסירות.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]