מדוע שחיטת קרבן אינה נחשבת לעבודת קודש?
יומא מב ע"א
אורלי גולדקלנג, מקור ראשון
אמר רבי יצחק בעמוד שלפנינו: שמעתי שמועה (מסורת) על שתי שחיטות – האחת של פרה אדומה והאחרת של פר של כהן גדול ביום הכיפורים. על אחת נאמר שהיא כשרה גם אם זר (שאינו כהן) שוחט אותה, והאחרת פסולה בזר. ואינני יודע על מי מהן נאמר כשרה ועל מי פסולה. הגמרא מבהירה כי רב ושמואל נחלקו בזה: אחד אמר ששחיטת פרה אדומה פסולה בזר ופר של כוהן גדול ביום הכיפורים כשר, והאחר אמר את ההפך.
המסקנה היא שרב הוא זה שאומר ששחיטת פרה אדומה בזר פסולה, והוא מתרץ זאת כך: שחיטה ראשונה של פרה אדומה נעשתה במדבר על ידי אלעזר בן אהרן הכהן, ושם נכתב: "זאת לכם לחוקת עולם" (במדבר יט ב). משמע – מכאן ואילך רק לכוהן מותר לשחוט פרה אדומה, שכן זו חוקת עולם – לתמיד. ומקשים עליו, והרי גם על הקרבת הפר של אהרן ביום הכיפורים נכתב: "והייתה זאת לכם לחוקת עולם" (ויקרא טז לד)? מיישבת הגמרא את הקושיה: "שחיטה לאו עבודה היא". כלומר, חוקת העולם היא על עבודת הכהן והשחיטה איננה חלק מעבודה הכוהן. אם כך, שואלת הגמרא, מדוע בפרה אדומה חייב הכוהן עצמו לשחוט את הפרה? והתשובה היא משום שפרה אדומה היא חלק מ"בדק הבית"; לא השחיטה היא העיקר אלא העבודה סביבה שנעשית כולה על ידי הכוהן בהר המשחה וכלל לא בהר הבית, והיא עבודה שנעשית מכספי ישראל שנועדו לבדק הבית – תחזוקה שוטפת.
מתוך הסוגיה הזו מדהים הכלל העולה ממנה, שמקורו במסכת זבחים (יד ע"ב): "שחיטה לאו עבודה היא". העבודה המרכזית שנעשית לכפרה ולתודה ולציון הפסח – אינה נחשבת עבודה. והרי ברור ששחיטה היא עבודה והיא חלק חשוב ומרכזי בכל טקסי המקדש; איך ייתכן השחיטות למיניהן מסומנות על ידי חז"ל במעמד פחות מהזאת הדם, תרומת הדשן או סידור המערכות? מדוע דווקא העבודות הסובבות את השחיטה יהיו במעמד של עבודת כוהנים ומה שנראה כעיקר העניין – השחיטה – איננו עבודה כלל?
הלימוד העולה מכאן בא להבחין בצורה חד משמעית בין עבודת הקודש של ישראל לזו של עובדי עבודה זרה. בבית המקדש, בניגוד לכל הציפיות, שחיטת הקורבן איננה כלל וכלל העניין המרכזי. אין בה קדושה. עד כדי כך שלרוב, זר יכול להתעסק בה. חז"ל לא באו להוריד מחשיבות השחיטה אלא להבליט את חשיבות מה שעומד מאחוריה: ההקרבה, התמסרות. היהדות אינה מאמינה שהקורבן מקבל את החטא שלנו באופן מיסטי ובא לחפות על מעשינו; היא מאמינה שבעצם הנכונות לתת משלנו ולהקריב אותו – שם נעשה השינוי. ההתמסרות והקיבה להשם – היא עבודה הקודש שלנו.
