אין מצב או זמן או מקום שבו התורה לא רלבנטית
הרב דב קדרון
יומא לה ע"ב
כאשר הלל הזקן היה עני ורצה ללמוד תורה, בכל יום היה משתכר חצי דינר, את חצי מהמשכורת הזו היה נותן לשומר בית המדרש כדי שיוכל ללמוד תורה, ובמה שנשאר לו, רבע דינר, היה משתמש להוצאות שלו ושל משפחתו.
מכאן למד החפץ חיים (בליקוטי הלכות) שמה שאסרו חז"ל לבזבז יותר מחומש לצדקה, היינו דווקא אם אדם רוצה לתת את הכסף בתור צדקה לעניים, אבל אם הוא צריך ללמוד תורה מותר לו לשלם עבור זה ככל הדרוש, למרות שיצטרך לחיות בצמצום בגלל זה.
בגמרא כאן מבואר שאם למרות גודל עוניו של הלל היה ביכולתו לקיים את התורה, ומצד שני רבי אלעזר בן חרסום שהיה עשיר גדול לא התפתה להתעסק בענייני העולם הזה ועסק בתורה, הרי זה מורה שגם שאר העניים ושאר העשירים יכלו לעשות זאת, ואם הם טוענים שהיו אנוסים בגלל הנסיון הגדול של העוני או העושר – אין ממש בטענתם.
בלקט ביאורי אגדות מובאים דברי הגרי"ד סולוביצ'יק (נפש הרב, עמוד ערה) שדברי הגמרא כאן הם יסוד גדול שמורה שאת התורה אפשר לקיים בכל מקום ובכל זמן ובכל המצבים.
הוא היה אומר על דרך הדרוש, שאולי כדאי להוסיף לשלושה עשר עיקרי האמונה עוד "אני מאמין", בסגנון: אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה אפשר לקיימה בכל המצבים, ושיש לה משמעות בכל מדינה שבעולם ובכל תקופה שבהיסטוריה.
