תיעול לחץ כלוא / רפי זברגר

יומא כט ע''א

הקדמה

למדנו במשנה כי הממונה קורא לכהן לעלות על החומה או הגג כדי לראות האם הפציע השחר וניתן כבר לשחוט את קרבן התמיד. זאת כדי למנוע טעות בזיהוי השמש כמתואר במשנה.
בשלהי הדף הקודם, ובתחילת הדף הנוכחי, דנה הגמרא על מהות החשש מטעות זו.
 

הנושא

ומי מיחליף? והתניא, רבי אומר: אינו דומה תימור של לבנה לתימור של חמה, תימור של לבנה - מתמר ועולה כמקל, תימור של חמה - מפציע לכאן ולכאן
מקשה הגמרא על החשש המתואר במשנה. וכי יש מקום לחשש בזיהוי השמש לעומת הירח, והרי למדנו בברייתא כי הנראות של שניהם שונה זו מזו. אור הירח נראה כמו ''מקל'' לעומת אור השמש המפציע לכל הכיוונים, ולא מנוקז למקום אחד כמו ''המקל'' של הירח.
תנא דבי רבי ישמעאל: יום המעונן היה, ומפציע לכאן ולכאן.
ברייתא של רבי ישמעאל מתארת מצב של ''יום מעונן'' בו גם אור הירח נראה כאילו מפציע לכל הכיוונים, וכך מוסבר החשש המובע במשנה.
אמר רב פפא, שמע מינה: יומא דעיבא - כוליה שמשא.
רב פפא מסיק מגמרתנו, כי השפעת השמש ביום מעונן קשה יותר מהשפעתה ביום רגיל. זאת כיוון שקרני השמש חודרות מבעד לעננים, גם למקומות שלא היו מגיעות אליהם ביום רגיל. הגמרא מביאה שתי נפקא מינות הנובעות ממסקנה זו של רב פפא.
למאי נפקא מינה - לשטוחי עורות. אי נמי, לכדדרש רבא: אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמי חמה.
1. ביום מעונן ניתן להשטיח עורות על מנת לייבשם, גם במקומות שיש בהם צל. כיוון שביום כזה השמש מפציעה וחודרת גם למקומות אלו.
2. לישת בצק בשמש או אפילו במים שהוחמו מהשמש מקלקל את העיסה, ולכן אין לעשות זאת בהכנת מצות לפסח. לאור זאת , ביום המעונן אין ללוש גם במקומות שיש בהם צל, כיוון שהשמש חודרת ומחממת גם מקומות כאלו.
• רב נחמן ולאחר מכן הגמרא, מביאים שש דוגמאות לכך שהדבר שלכאורה ''טפל'' לדבר העיקרי, לפעמים "משמעותי וקשה יותר" מהדבר העיקרי בעצמו. נתאר ארבעה מתוכם.
1. אמר רב נחמן: זוהמא דשימשא קשי משימשא, וסימניך: דנא דחלא.
הגמרא מכנה את השמש ביום המעונן, יום שהעננים ''מזהמים'' את השמש - ''זוהמא של השמש''. קובע רב נחמן כי השמש ביום זה ''קשה'' יותר משמש ללא עננים. נבין זאת יותר לאור ''הסימן'' שרב נחמן נותן. לחומץ יש ריח די חריף. אבל אם סוגרים אותו בצנצנת, ולאחר מכן מנקבים בנקב קטן את הצנצנת, הרי שהריח שייפלט מנקב זה, יהיה חזק לעין שיעור מהריח המקורי של החומץ. זהו ריח ''המבקש'' לפרוץ החוצה, וברגע שניתנת לו האפשרות, הרי הוא פורץ בזרם חזק מאוד, המייצר ריח חזק מאוד. כך גם השמש, מבעד לעננים. פורצת החוצה בעוצמה חזקה יותר מאשר שמש ביום בהיר.
2. שברירי דשימשא קשו משימשא, וסימניך: דילפא.
הסתכלות על קרני השמש הבוקעות מתוך העננים, קשה ומציקה יותר מהסתכלות על השמש בעצמה (אשר גם היא קשה). סימן: טיפות הנוחתות על האדם, קשות יותר מהכנסת כל גופו למים.
3. הרהורי עבירה קשו מעבירה, וסימניך: ריחא דבישרא.
הרהורים על מעשה עבירה (זנות) קשים יותר ממעשה העבירה עצמו. מהרש''א מסביר כי הרהור קשה כיוון שתאוותו אינה באה לידי סיפוק (ישנם הסברים נוספים).
סימן: ריח בשר שאדם מריח ולא אוכל מזיק לו מאוד (ריח של דבר נמשל להרהור עבירה).
4. שילהי דקייטא קשיא מקייטא, וסימניך: תנורא שגירא.
החום של שלהי הקיץ בחודש אלול, קשה יותר מחום אמצע הקיץ בחודש תמוז. זאת כיוון שגוף האדם התרגל כבר לחום מתקופת כל הקיץ, ולכן בשלהי הקי חום קטן כבר משפיע על האדם.
סימן: תנור שכבר הוסק וחומם, מספיקה בעירה קטנה כדי לחממו שוב. 
 

מהו המסר

למדנו היום כי דבר אשר כלוא במקום סגור, ברגע שמאפשרים לו לפרוץ החוצה, אפילו באמצעות נקב קטן ביותר, הרי הוא פורץ בעוצמה ובחוזק רב. נלמד מכאן מספר תובנות לחיים:
1. כמו דברים פיזיקאליים או כימיים הכלואים במקום סגור מבקשים לפרוץ החוצה, כך גם בני אדם. אם סוגרים אותם במקום סגור, הרי שמתעצם הרצון לפעול ולצאת החוצה, והם מרגישים ''לחץ ומחנק'', אשר יכול להתבטא באופנים שונים. יכולים להתרבות הכעסים הפנימיים. היאוש עלות להתעצם, ועימו לפעמים תופעות לוואי כמו דיכאון, חרדה ועוד. כדי להקטין תופעות אלו נימנע עד כמה שאפשר מלהכניס אנשים לסד, הלוחץ ומלחיץ אותם לחינם.
2. כאשר פותחים פתח, אפילו קטן ביותר, הרי ש''דברים כלואים'' פורצים החוצה בעוצמות חזקות מאוד. כך בדברים פיזיקאליים, וכך גם בבני אדם. אדם אשר היה סגור במסגרת לוחצת או אף מאיימת ומפחידה, הרי שברגע היציאה, אפילו לזמן קצר ולמקום קרוב, יתגלו רצונות ושאיפות לפרוץ ולצאת מכל מסגרת. נשים לב לכך, וננסה לתעל את הכוחות הללו למקומות ולנתיבים חיוביים וטובים.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]