הרהורי עבירה קשו מעבירה
יומא כט ע"א
"הרהורי עבירה קשו מעבירה, וסימנך: ריחא דבישרא".
לענין מה הם קשים יותר? מבאר רש"י שהרהורי תאות נשים קשים ומזיקים לגוף של המתאוה יותר מעצם המעשה.
רבי ישעיה דטרני פירש שההרהור והדמיית העיסוק בעבירה מגדילה את התאוה יותר מהעיסוק עצמו במעשה העבירה.
גם רש"י וגם רבי ישעיה דטרני לא פירשו שיש בהרהורי עבירה איסור חמור יותר מבעצם העבירה. היו להם שלש סיבות לפרש כך.
ראשית, סיומת המשפט. "הרהורי עבירה קשו מעבירה, וסימניך: ריחא דבישרא". פירש רש"י: "המריח בשר צלי קשה לו ריח מאד, שמתאוה לו". ולפי תוספות רי"ד הדימוי לריח הצלי הוא בכך שהוא מגרה את התאבון ביותר. מכל מקום לא מדובר על חומרה של איסור.
שנית, יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ (איוב לו, לג), במימרא בשלמותא הזכיר רב נחמן ששה עניינים שבהם מה שלכאורה טפל קשה מהעיקר, וגם נתן בהם סימנים. ובכל הדוגמות מדובר בקושי של נזק ושל צער.
"אמר רב נחמן: זוהמא דשימשא, [רש"י: החום של יום מעונן], קשי משימשא", וסימניך: דנא דחלא". המכסה שסותם את החבית, כשנוקבים בו נקב קטן יוצא שם ריח חזק מאד, כך יום המעונן, מתוך שהחמה מכוסה, וחום שלה כבוש - נוקבת בכח דרך נקבי העבים. קרינת השמש אינה מגיעה אז מכיוון החמה בלבד, אלא מפציעה מכיוונים רבים ואקראיים, העננים גורמים לאפקט חממה, וחום השרב מעיק אז יותר מחמסין רגיל.
"שברירֵי דשימשא קשו משימשא, וסימניך: דילפא".
התרגום של סַנְוֵרֵים הוא שברירֵי. כאשר שלג או חול בהיר מחזיר את אור השמש הסינוור רב ומזיק, יותר מאור השמש הישיר. ולא רק בגלל שלא רגילים לצפות ישירות לעבר השמש, אלא בגלל שחלק רב מהאור המוחזר הוא אור אחיד מקוטב בציר האופקי. משום כך רגילים להשתמש במשקפי שמש שחוסמים במיוחד אור מקוטב בכיוון זה. וכך כתב בקיצור שולחן ערוך: (סימן לב סעיף כז) "אור החוזר מן השמש, פירוש שהשמש זורחת על איזה מקום ומשם בא האור, אור זה מזיק לעינים". והסימן לכך: מי הגשם שדולפים מהגג מפריעים יותר מהגשם עצמו.
"הרהורי עבירה קשו מעבירה, וסימניך: ריחא דבישרא".
"שילהי דקייטא קשיא מקייטא, וסימניך: תנורא שגירא".
בעונת המעבר של סוף הקיץ מגיעים ימים חמים יותר מהחום היציב של ימי משך הקיץ. כמו תנור חם שכבר נצברו בו גחלים רבים.
"אישתא דסיתוא קשיא מדקייטא, וסימניך: תנורא קרירא". חום הגוף במחלות החורף רב יותר מבמחלות הקיץ, בדומה לָאֵשׁ החזקה שנצרכת להסקת תנור קר.
"מיגמר בעתיקתא קשיא מחדתא, וסימניך: טינא בר טינא". קשה יותר ללמוד דברים שכבר נלמדו בעבר, כמו שקשה יותר לגבל טיט מלבנים טחונות.
בכל הדוגמות מדובר בעוצמות של צער נזק והטרדה.
המילה "קשו" משמעותה כך גם בסוגיות אחרות:
בענין הקזת דם אומר רב פפא במסכת גיטין (דף ע ע"ב) "יומי ניסן ויומי תשרי - לא מעלו ולא קשו", לא מועיל ולא מזיק.
בענין תלתן העומד לזריעה אומר רב ירמיה במסכת בבא קמא (דף פא ע"א) "קשו לה עשבים, דמכחשי לה", העשבים קשים לו ומכחישים אותו.
בענין הסיד ודומיו אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (דף יח ע"א) "קא משמע לן, דהני קשו לכותל", כלומר מזיקים לו.
ובמסכת עבודה זרה (דף כח ע"ב) אמר אביי בשם אומנתו: "כולהו שקיינו קשו לאודנא לבר ממיא דכולייתא", כל המשקאות קשים לבעיות באוזניים, חוץ ממרק כליות.
שלישית, בפירוש אומרת הגמרא במסכתות קידושין (דף לט ע"ב) וחולין (דף קמב ע"א) שאין בהרהורי עבירה עונש ואיסור כמו בעבירה, ולשונה: "ודלמא מהרהר בעבירה הוה? מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה". והגמרא מציינת כיוצא מהכלל רק הירהור בעבודת כוכבים.
ובמסכת כלה רבתי (פרק א הלכה ה) אמרו: "הכריז רבי אלעזר בן עזריה בארבע מאות שופרות שכל המקבל כוס מיד כלה אין לו מחילה לעולם". ושואלת הגמרא: "שמע מינה הירהור כמעשה דמי, ואי סלקא דעתא לאו כמעשה דאמי, היכי מחמרי ואמרי אין לו מחילה לעולם?". ומתרצת: "לעולם אימא לך הירהור לאו כמעשה דמי, דכתיב (תהלים סו, יח) אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי", הפסוק אומר שאין ה' מחשיב מחשבה לחטא מעשי. ומסכמת הגמרא: "ושאני אשת איש דחמירא טפי", ולכן אסרו חכמים מעשים שגורמים להרהור באשת איש שעלולים לגרום לחטא.
וכן אמרו בספרי (פרשת פינחס פיסקא קלט) על קרבן הכפרה שהביאו הלוחמים ששבו ממלחמת מדין: "ולמה הוצרכו כפרה? לפי שזנו עיניהם מן הערוה".
וביתר פירוט במסכת שבת (דף סד ע"א) "אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר להן משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון? אמרו לו: {לא! ככתוב:} לא נפקד ממנו איש. אמר להן: אם כן, כפרה {שהבאתם} למה? - אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו - מידי הרהור לא יצאנו. מיד - ונקרב את קרבן ה'. תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה – מפני שזנו עיניהם מן הערוה".
היוצא מהדברים שמעשים והבטה בערוה שגורמים להרהור והכשלה אסורים, אך אין בהם עבירה – כמעשה.
