המקומי מול הלאומי / אלכס טל
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
האם בפועל נהגו דיני הנפשות בכל בית דין של עשרים ושלושה, כפסיקת המשנה, או שסמכות זו הייתה נתונה רק בידי בית הדין הגדול שבירושלים? נראה שלא בכדי נמנעים המקורות מלתת לכך תשובה נחרצת
וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה א-לוהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. ויקח יתרו חתן משה את צפרה אשת משה אחר שלוחיה. ואת שני בניה... ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חנה שם הר הא-לוהים (שמות יח, א-ה)
יתרו מגיע עם בתו ונכדיו אל משה, ולאחר הפגישה המרגשת הכוללת העלאת עולות וזבחים וארוחה עם מכובדי העם, הם הולכים לנום את שנתם. למחרת, משה משכים קום לעמל יומו: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב". ההמשך ידוע. יתרו מגייס את ניסיונו כמנהיג רוחני ומשפטי ומציע למשה את פיצול המערכת:
ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-לוהים אנשי אמת שנאי בצע ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת. ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו אתך (שם, כא-כב)
כבר עמדו חכמים ופרשנים על כך שתובנה זו מגיעה דווקא מן הגוי. ואכן, הסדר ההיררכי מנוגד לאופיו של עם ישראל – וכי מי מאיתנו שש לקבל מרות וסמכות של האחר?! אלא שברור שמערכת משפטית ושלטונית אינה יכולה להיות תלויה באדם אחד. לשלטון היחיד של משה היינו קוראים היום ריכוזיות יתר, ולהצעתו של יתרו – ביזור סמכויות, עיקרון בסיסי הנלמד בשיעור הראשון של כל קורס מנהלים.
אלא שלביזור זה השלכות מרחיקות לכת. כל עוד עם ישראל היה במדבר, המערכת המפוצלת היוותה פתרון טכני טוב, ויש להניח שעדיין מידת הפיקוח של השלטון המרכזי הייתה גדולה. שהרי על אף שמחנה ישראל השתרע על פני שטח לא קטן, עדיין אפשר היה להגיע מקצה לקצה בקלות יחסית. אולם משנכנס העם לארץ, הפך הפיצול לעובדה גיאוגרפית, שכן הערכאות הנמוכות הפכו לבתי דין מקומיים ואזוריים. בתור שכאלה, הם גרעו בהכרח מסמכותו של המרכז ששכן בצל כנפי השכינה – בלשכת הגזית. ברור שמדובר בשני צרכים לגיטימיים; מצד אחד לא ניתן להנחות את העם בשלט-רחוק מירושלים, ומאידך דרושה מידה מינימלית של הנחיה ושליטה מרכזית אם מעוניינים ביישות לאומית מאחדת. דוגמה למתח זה אפשר לראות בעניין אחר, בסוגיה הבאה בבבא בתרא כא ע"א:
ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה, מאי דרוש? "ולמדתם אותם" – 'ולמדתם אתֶם'. התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים. מאי דרוש? "כי מציון תצא תורה"; ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.
ודאי שהתורה צריכה לצאת מציון, אך בסופו של דבר, זכור ר' יהושע בן גמלא לטוב על שתיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר.
שליטה מתחלקת
מתח זה היה קיים גם בין רצונו של משה לשליטה מוחלטת ובין הצעתו הפרקטית מאוד של חותנו. התַנאים הולכים בדרכו של יתרו, ואף סומכים זאת במדרשם של הפסוקים. כך שונים אנו בתחילתה של מסכת מכות (ז ע"א):
תנו רבנן: "והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם" - למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ; אם כן, מה תלמוד לומר "בשעריך"? בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחוצה לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר.
נשים לב: הברייתא משתמשת בדיוק באותה לשון של הברייתא שהבאנו לעיל: 'מושיבין מלמדי תינוקות בכל פלך ופלך' ו'מושיבין בתי דינים בכל פלך ופלך'. לא זו אף זו: בדיון על שבע מצוות בני נח, שאחת מהן היא ה'דינין', שואל התלמוד (סנהדרין נו ע"ב) על מצווה זו שהיא ניתנה לישראל דווקא במרה. כתשובה מועלית האפשרות כי לא הדינין ניתנו במרה, 'אלא (החיוב) להושיב בית דין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר'. כלומר: חיוב זה הוא המיוחד לעם ישראל, ולא עצם המחויבות לכללי משפט בסיסיים. ראייה זו ממש הופכת את היוצרות; ביזור מערכת המשפט והאצלת הסמכויות, שמקורם ביתרו, הופכים להיות חיובים לאומיים ישראלים! ואכן, התלמוד דוחה מיד הצעה זו:
והא (האמנם) בני נח לא איפקוד (צֻווּ)? והתניא: כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר?
כפי שכבר רמזנו, וכפי שהיה נהיר ליתרו, מציאות החיים איננה מאפשרת ריכוזיות מוחלטת. לא מעשית, אך בעיקר לא מוסרית. ותבוא ההיסטוריה של הדיקטטורות בכל הדורות ותעיד. ניצול סמכויות לרעה וריקבון שלטוני אינם דברים חדשים – מבני עלי עד, להבדיל, סטלין ופול פוט. פיצול המערכת המשפטית הוא אחד התנאים (ורק אחד!) למניעתם של אלה. אך יחד עם זאת יש להיות מודעים לסכנה הכרוכה בעצמאותם היתרה של בתי הדין המקומיים. שהרי אם אלה לא יהיו תלויים כלל במרכז כלשהו, כל פלך וכל עיר יהפכו לישות נפרדת לגמרי.
האם לראייתם של חז"ל ניתן לאחוז את החבל בשני קצותיו? האם ניתן מחד לקיים מערכת משפטית מסועפת ומפוצלת בכל מקום, ומאידך להגביל את כוחה? מערכות המשפט המערביות קובעות שכן; ישנם בתי משפט לתביעות קטנות, שלום, מחוזי ועליון. כל הנמוך מחברו – כוחו מוגבל יותר. מה דעתם של חז"ל בעניין? האם ניתן מתוך המקורות שבידינו לדעת מה הייתה המציאות ההיסטורית בתקופת המשנה והתלמוד?
למי הסמכות להמית
שאלה זו מתחדדת כאשר באים אנו לדון בדיני מיתות בית דין, המעסיקים אותנו בלימודנו במסכת סנהדרין. האם על דינים אלו היה מופקד בית הדין הגדול שבירושלים, או שמא אף בתי דין מקומיים היו מוסמכים לדון דיני נפשות? בשאלה זו נחלקו שניים מגדולי חוקרי תקופת חז"ל, גדליהו אלון ואפרים אלימלך אורבך. לדעת אלון (מחקרים, א, עמ' 106-92), בימי בית שני לא דנו דיני נפשות חוץ לירושלים. נקודת המוצא לטיעוניו היא סתירה לכאורה בין שני מקורות בני התקופה. משנת סוטה א, ג-ד, מתארת את תהליך הבאת הסוטה לירושלים:
כיצד עושה לה (לסוטה)? מוליכה לבית דין שבאותו מקום ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבוא עליה בדרך, רבי יהודה אומר בעלה נאמן עליה. היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלם ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות...
ממשנה זו משתמע שתחילה מביאים את האישה לבית הדין המקומי, ומשם היא נשלחת לבית הדין הגדול בירושלים, כאשר תפקידו של זה הוא רק לשכנעה להודות באשמתה כדי למנוע את מחיקת שם ה'. והנה, פילון האלכסנדרוני, בן המאה הראשונה לפני הספירה, שרבים מחיבוריו עוסקים בתורה ובמצוותיה, מתאר גם הוא את סדר השקאת הסוטה. תיאורו זה שונה מן המשנה בשתי נקודות: א. תחילת דין הסוטה הוא בירושלים, ואין היא עוברת דרך בית הדין המקומי; ב. תפקיד בית הדין הגדול בירושלים הוא לברר את הדין ולא רק לאיים על הסוטה. הלכה זו נוגדת את פשטן של משניות הפרק הראשון במסכתנו (ד, ו):
דיני נפשות בעשרים ושלשה. סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד וקטנה של עשרים ושלשה... וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין? מאה ועשרים, רבי נחמיה אומר מאתים ושלשים כנגד שרי עשרות.
את אי ההתאמה בין המקורות (ביניהם הוא מונה אחרים המעידים על בלעדיות בית הדין הגדול בדיני הנפשות) מסביר אלון בכך 'שהלכה למעשה היו דנים בימי בית שני דיני נפשות בסנהדרין גדולה בלבד'. את ההבדל בין מצב זה לבין הדין המקראי שממנו משתמע אחרת הוא תולה בכך 'שבתקופת בית ראשון שמרו הערים על זכויותיהן הקדומות ועדיין לא נתגברה ירושלים אף על ההתבדלות שבפולחן, מה שאין כן בימי בית שני, שמתחילתם שימשה ירושלים לב לאומה ולא נוצר בהם היישוב מעיקרו אלא מתוך איחוד וריכוז'.
מן הצד השני, אורבך (מעולמם של חכמים, עמ' 305-294) אינו מקבל טיעונים אלו. לדעתו, '...עם ריבוי האוכלוסים בערי יהודה, ועם התפשטות שלטונם של החשמונאים, גדל הצורך להבטיח שיפוט מהיר ונוח בערי המדינה'. ואכן, תיאורי דרכי הוצאת דין המוות לפועל שבמשנה אינם רומזים לירושלים דווקא. אדרבה, קשה להבין את המחלוקות בנושאים אלו, אם דין המיתה היה נתון בלעדית לסנהדרין שבירושלים. כך למשל לשון המשנה בפרק ו, ד:
כל הנסקלין נתלין דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה. האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים האיש נתלה ואין האשה נתלית. אמר להן רבי אליעזר והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון? אמרו לו שמונים נשים תלה ואין דנין שניים ביום אחד (היינו, היתה זו הוראת שעה).
קשה לשער, ממשיך אורבך, כי חכמים התכוונו לחדש הלכות בנושא זה; ונראה יותר שאת ההבדלים יש לתלות במנהגים התלויים במקומות השונים שבהם דנו דיני נפשות. ואכן, מהמקורות עולה כי היה בית דין מקומי באשקלון שדן היה דיני נפשות, וכך גם במקומות אחרים (למשל, תוספתא סנהדרין י, י"א: 'וכן עשו לבן סטדא בלוד... וסקלוהו').
שני החוקרים מביאים ראיות רבות לדבריהם, ואין לנו להכניס ראשנו ביניהם. יש גם לזכור כי התקופה שבה אנו דנים משתרעת על מאות שנים, וכי העם והארץ עברו תהפוכות רבות וקשות בזמנים אלו, ויש להניח כי בהן יש לתלות לפחות חלק מאותם סתירות והבדלים. במקביל, עצם קיומם של אלה, ובעיקר הלקונה שבאמירה מפורשת בעניין במקורותינו, מעלים את האפשרות כי הדבר מכסה על מתח פנימי בין שתי המגמות שהועלו בשורות אלו: ביזור סמכויות המשפט והאצלתן מול שמירה על גוף שיפוטי מרכזי המשמש, לצד בית המקדש, כחוט השדרה של העם.
