מה נחשב היסח הדעת מתפילין?
הרב דב קדרון
יומא ז ע"ב
הרמב"ם (תפילין ומזוזה וספר תורה ד,יד), המובא ב"הלכה ברורה", כותב:
"חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, שקדושתן גדולה מקדושת הציץ, שהציץ אין בו אלא שם אחד, ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד".
ב"בירור הלכה" מובאת מחלוקת הפוסקים מהי ההגדרה המדויקת של "היסח הדעת": הרא"ש (ברכות פ"ג סימן כח) כותב בשם רבינו יונה שרק מי שעומד בקלות ראש ובשחוק נחשב שמסיח דעתו מהתפילין, אולם מי שעוסק במלאכתו ובאומנותו או עוסק בצרכיו מתוך יראה, אינו נחשב כמסיח דעתו גם אם לא חושב כל רגע על התפילין, ולעומת זאת בעל שו"ת שאגת אריה (סימן לט) מסיק שאסור לאדם להסיח דעתו ומחשבתו מהתפילין כל זמן שהם עליו (חוץ מלימוד תורה ותפילה, שכמובן מותר לחשוב עליהם).
מקשה על כך בעל ערוך השולחן (כח,ג): אם בזמן שאדם מניח תפילין צריך להיות במצב של יראה, מדוע כתב הרמב"ן ונפסק בשולחן ערוך (יו"ד שפח) שאבל בזמן הספד ובכי לא מניח תפילין, הרי בזמן כזה הוא רחוק מקלות ראש וקרוב למצב של יראה?
מכאן הוא מסיק שבזמן שאדם מניח תפילין צריך להיות לא רק ביראה אלא גם בשמחה, על דרך מה שנאמר (תהלים ב, יא): "וְגִילוּ בִּרְעָדָה", ועצבות של אבל היא היסח הדעת משמחה של מצווה.
