מניעת לזות שפתיים / רפי זברגר

יומא ד ע''א-ע''ב

הקדמה

זהו הדף השלישי בו עוסקת הגמרא במקור פרישת כהן גדול לפני יום כיפור ופרישתו של הכהן קודם שריפת פרה אדומה. למדנו בדף הקודם מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש. רבי יוחנן למד זאת מפרישת אהרן ובניו בימי המילואים, ואילו ריש לקיש למד מכיסוי הענן ופרישת משה רבנו קודם עלייתו להר סיני לקבל את הלוחות.
בתחילת הדף שלנו מביאה הגמרא שתי ברייתות, אחת מחזקת דעתו של רבי יוחנן, ובשנייה מצאנו תנא הסובר כשיטתו של ריש לקיש. נלמד את ארבע דעות תנאיים בברייתא, אשר אחת מהן מהווה חיזוק ריש לקיש.
תניא כוותיה דריש לקיש: משה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן כדי לקבל תורה לישראל בקדושה, שנאמר (שמות כ''ד, ט''ז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: זה היה מעשה אחר עשרת הדברות, שהיו תחלה לארבעים יום, דברי רבי יוסי הגלילי,
רבי יוסי הגלילי סובר הפסוק כולו עוסק בימים שהתחילו במעמד הר סיני ופרישת משה הייתה לאחר מעמד הר סיני, ואמנם זו הדעה התנאית המחזקת את דעת ריש לקיש.
רבי עקיבא אומר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' - מראש חודש, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן - להר, וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה - [משה] וכל ישראל עומדין, ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה.
רבי עקיבא מחלק את הפסוק לשני חלקים, כך שהחלק הראשון מדבר על הימים שלפני מתן תורה מתחילת חודש סיון, בהם פירש משה, והענן כיסה את ההר ולא את משה (משה עלה וירד להר מספר פעמים בימים אלו), והחלק השני עוסק במתן תורה שהיה לפני כל עם ישראל. לאור זאת, קשה לשון התורה הקוראת רק למשה ולא לכל עם ישראל, אלא מסביר ועונה רבי עקיבא, שאמנם כל העם נקרא למעמד חשוב זה, והתורה מציינת רק את משה, משום כבוד שהתורה מבקשת להעניק לו.
רבי נתן אומר: לא בא הכתוב אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו, לשומו כמלאכי השרת.
דעה שלישית של רבי נתן מסכימה באופן עקרוני לדעת רבי יוסי הגלילי, כי ימי הפרישה וכיסוי הענן היו אחרי מעמד הר סיני, אלא שהוא סובר שזהו ''דין'' מיוחד לקראת עליית משה רבינו להר סיני, והצורך ''לנקות'' את משה מכל פסולת אכילה ושתיה בגופו, כדי שיהיה ''כמו מלאך'' לקראת לימוד תורה מפי הגבורה על הר סיני.
רבי מתיא בן חרש אומר: לא בא הכתוב אלא לאיים עליו, כדי שתהא תורה ניתנת באימה, ברתת ובזיע, שנאמר (תהילים א', י''ב): עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מאי וגילו ברעדה? אמר רב אדא בר מתנה אמר רב: במקום גילה שם תהא רעדה.
דעה רביעית ואחרונה של רבי מתיא בן חרש גם מסכימה לדעתו של רבי יוסי הגלילי, כי פרישת משה הייתה לאחר מעמד הר סיני, אך ''המוטיבציה'' הינה לתת את התורה באימה. דין ספציפי של מעמד הר סיני שאין ללמוד ממנו גם על פרישת כהן גדול לפני יום כיפור ולפני שריפת הפרה. את העיקרון שיש לתת את התורה באימה וביראה לומדים גם מן הפסוק בתהילים, כי במקום שמחה (כמו שהיה באופן משמעותי במתן תורה) יש לנהוג גם באימה וביראה. 
 

הנושא

למדנו בהקדמה על מחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, האם פרישת משה הייתה לאחר מתן תורה (רבי יוסי הגלילי) או הייתה לפני מתן תורה (רבי עקיבא). נתמקד בהתייחסות הגמרא לדברי רבי עקיבא:
אמר מר: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר (ויקרא א', א') - משה וכל ישראל עומדין. מסייע ליה לרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: ויקרא אל משה - משה וכל ישראל עומדין, ולא בא הכתוב אלא לחלק לו כבוד למשה.
דברי רבי עקיבא כי ה' קרא למשה וכל ישראל עומדין ושומעים, והתייחסות הפסוק רק למשה משום רצון התורה לתת לו כבוד, מסייע גם לדברי רבי אלעזר אשר אמר בדיוק אותם דברים.
מיתיבי: וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו (במדבר ז', פ''ט): קּוֹל לו - קּוֹל אֵלָיו, משה שמע וכל ישראל לא שמעו!
הפסוק משתמש בלשון וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו ולא נאמר כי הקול מדבר לו, מסיקה מכך הברייתא כי העם לא שמע את הקול, אלא רק משה, וזה מנוגד לדברי רבי עקיבא (ורבי אלעזר אשר סובר כמוהו).
לא קשיא; הא - בסיני, הא - באהל מועד. ואי בעית אימא: לא קשיא, הא - בקריאה, הא - בדבור.
שני תירוצים המבדילים בין שני המקורות, ומיישבים את הסתירה:
1. בסיני העם שמע, אך באהל מועד רק משה שמע.
2. העם שמע את הקריאה למשה, אך את תוכן הדברים (דיבור) נאמרו אך ורק למשה.
בהמשך מביאה הגמרא התייחסות נוספת לפסוק בתורה שיש בו קריאה וגם דיבור:
למה הקדים קריאה לדיבור? לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו.
מכך שהפסוק הקדים קריאה לדיבור, אנו לומדים ''דרך ארץ'' כי יש לקרוא לבן אדם שאנו מדברים איתו, ורק לאחר מכן ניתן לדבר ולהשמיע את הדברים.

מהו המסר

בתשובה השנייה לסתירה בדברי רבי עקיבא למדנו כי הקדוש ברוך הוא קרא למשה לאוזני עם ישראל, אך הדיבור באהל מועד היה רק לאוזניו של משה, והעם לא שמע. מדוע העם היה צריך לשמוע את הקריאה. מה משמעות ידיעה של העם לקריאתו למשה, מבלי יכולת לשמוע את תוכן הדברים?
ניתן אולי לומר כי קריאה זו לימדה את העם מה התחולל בתוככי אהל מועד. ה' בכבודו ובעצמו קורא למשה ומבקש להעביר לו מסרים. משה נכנס לאהל למטרות נעלות וטובות. אין הוא ''בורח'' מן העם, אלא ההיפך. נכנס למקום קדוש, כדי לקבל תכנים ולהעבירם אל העם. הקדוש ברוך הוא ביקש למנוע לזות ודיבורים לא טובים על משה, על מעשיו באהל מועד, ולכן הקדים קריאה למשה באוזני כולם.
בדומה לכך, מלמדת אותנו הגמרא כי לכל דיבור של אדם לחברו, חייבת להקדים קריאה ו''בקשה להקשבה מצידו''.
נלמד מכאן:
• יש לעשות כל מאמץ למנוע לזות ומחשבות לא טובות עלינו, ולהסביר בדיוק מה ומדוע אנו עושים ת מעשינו.
• אין ''לנחות'' על אנשים מבלי להתריע לפני כן כי אנו מבקשים להעביר להם מסר מסוים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]