טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

צלף של ערלה בחוצה לארץ – צלף קוצני

"אמר רב יהודה אמר רב: צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין. למימרא, דאביונות פירי וקפריסין לאו פירי? ורמינהו: על מיני נצפה על העלים ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ! הוא דאמר כרבי עקיבא; דתנן, רבי אליעזר אומר: צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין, רבי עקיבא אומר: אין מתעשר אלא אביונות בלבד, מפני שהוא פרי" (ברכות, לו ע"א).

שם עברי: צלף קוצני   שם באנגלית: Caper   שם מדעי:  Capparis spinosa

שם נרדף במקורות: אביונה, קפריסין, נצפה, פרחא, ביטיתא


נושא מרכזי: מעמדו של הצלף כאילן
 

לריכוז המאמרים וקישוריות שנכתבו על הצלף הקוצני הקש\י כאן.
 

הגדרת אילן בניגוד לירק נתונה למחלוקת מסועפת בראשונים והאחרונים ולאור כך שהצלף נחשב בספרות חז"ל כאילן ניתן להסיק על ידי השוואה אליו מהם התנאים הנדרשים להגדרת צמח כאילן. ראשית נברר האם אכן הצלף מוגדר כאילן? בסוגייתנו שלוש הלכות מעידות על כך. א. איסור ערלה נוהג רק בעץ ולא בירק כנאמר בפסוק בויקרא (יט כ"ג) "ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו", ומכאן למדנו שאינו נוהג בירק. ב. לכל הדעות מברכים על האביונות ברכת "בורא פרי העץ" ויש הסבורים שכך מברכים גם על הקפריסין. ג. הלכה נוספת הקשורה למעמד הצלף כאילן מובאת בתוספתא (כלאים, ליברמן, פ"ג הל' י"ז): "צלף בית שמיי אומרים כלאים בכרם ובית הלל אומרים אין כלאים. אילו ואילו מודים שחייב בערלה". בהמשך סוגייתנו הגמרא דנה בהלכה זאת: "רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות וקאכיל קפריסין. אמר ליה: מאי דעתך כרבי עקיבא דמיקל? ולעביד מר כבית שמאי דמקילי טפי! דתנן: צלף, בית שמאי אומרים: כלאים בכרם, ובית הלל אומרים: אין כלאים בכרם, אלו ואלו מודים שחייב בערלה. הא גופא קשיא! אמרת צלף, בית שמאי אומרים: כלאים בכרם, אלמא מין ירק הוא, והדר תני: אלו ואלו מודים שחייב בערלה, אלמא מין אילן הוא! הא לא קשיא; בית שמאי ספוקי מספקא להו, ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא. מכל מקום, לבית שמאי הוה ליה ספק ערלה, ותנן: ספק ערלה בארץ ישראל אסור, ובסוריא מותר, ובחוצה לארץ יורד ולוקח, ובלבד שלא יראנו לוקט! רבי עקיבא במקום רבי אליעזר עבדינן כותיה, ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"(1). מסוגייה זאת ניתן להסיק שמלבד בית שמאי המסופקים לגבי מעמד הצלף הרי שהעמדה המקובלת להלכה היא שהצלף נחשב אילן.

הקשר בין דין ערלה וברכת הנהנין איננו חד משמעי אך אנו נסתפק בהבאת דעתם של הסוברים שכל צמח שלפירותיו דין ערלה ברכתו "בורא פרי העץ". בחידושי הריטב"א (סוכה, לה ע"א) אנו מוצאים:

"... והא דאמרינן מה ת"ל עץ מאכל ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. קשה לי למה לי קרא? ואמאי גרע משאר אילנות? פי' רש"י ז"ל דאצטריך קרא לרבויי מפני שהם עצים קטנים כעין רתמים, ואינו, דאיסור ערלה לא תלי בגודל אילן וקוטנו שהרבה אילנות קטנים יש שנוהגות בהם ערלה, ועצי הורדים הם קטנים ואין ספק שנוהגות בהם ערלה, אלא שהעלים שאנו אוכלים אינן הפרי כי הפרי הם הגרעינין שנעשה באותו עגול שבתוך העלין והעלין האלו נקראין ורדים הם שומר לפרי, ומשום דכי שקלת להו לא לקי פירא אין ערלה נוהגת בהם וכדמוכח בפרק כיצד מברכין (ברכות ל"ו ב'), וכן יש אילנות קטנים אחרים שערלה נוהגת בהם, וכללו של דבר: כל שיש לו עץ קיים שנותן פרי וחוזר ונותן פרי אחר הוא עצמו, זהו אילן לענין ערלה, ולענין ברכת בורא פרי העץ דבהא כי הדדי נינהו כדמוכח התם".

מקור נוסף המעיד על הקשר בין ההלכות הוא הבה"ג (סי' א', הלכות ברכות פ"ו עמוד ס"ו). בדבריו אנו מוצאים גם הסבר לספקם של בית שמאי לגבי מעמדו של הצלף כאילן הקשור למדורנו "טבע ומקורות":

"... והשתא דאמרת כל אילן דפארי משרשין דיליה לאו אילן הוא הרי צלף דיבש לגמרי ופארי משרשיו ותניא (שם לו א) על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה על האובינות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ, אמרי אין צלף איכסא ומספקא להו לבית שמאי, דתניא צלף בית שמאי אומרים כלאים בכרם אלמא מין ירק הוא, ובית הילל אומרים אין כלאים בכרם אלמא מין אילן הוא, ואלו ואלו מודים שחייב בערלה אלמא מין אילן הוא, והא שמעינן להו לבית שמאי דאמרי צלף מין ירק הוא, אלמא בית שמאי מספקא להו אי ירק הוא אי אילן הוא ומחמרין ביה חומרי ירק וחומרי אילן, ודילמא ההוא דמספקא להו לבית שמאי משום דאיכא אינשי דאכלין ליה בירקי, דאמר רב נחמן בר יצחק (שם לו א) צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא, אלא צלף פארי מעצו ופארי משרשיו(2) ומשום הכין דמספק דדאמי לירק ודאמי לאילן".

על פי הבה"ג ספקם של בית שמאי נובע מכך שהצלף מתחדש (לאחר שלכת החורף) הן משורשיו והן מענפיו. אכן מוצאים אנו בספרו של פרופ' י. פליקס (עצי פרי למיניהם, עמ' 188) את התאור הבא: "... בצמח זה בוקעים באביב נצרים חדשים מענפי השנים הקודמות, סמוך לפני הקרע לעיתים מצואר השורש או מהשורש עצמו". מתצפיות שערכתי עולה שנצרים חדשים עולים גם בחלקים העליונים של הענפים. יתר על כן, ייתכן ושיחים בוגרים מפסיקים להעלות סורים כתוצאה משלטון קודקודי. לאור תצפיות אלו תמוה בעיני מדוע הייתה קיימת הו"א שהצלף ייחשב ירק. מדוע יש מקום לחשוב שאילן לכל דבר וענין המעלה גם סורים (חזירים) מצואר השורש או השורש ייחשב לירק? ייתכן וכוונת הבה"ג לשיחים בשנותיהם הראשונות שכל ענפיהם מתייבשים ומתפרקים בחורף וההתחדשות היא מתוך השורשים. גם הסבר זה בעייתי משום שמשתמע ממנו שלדעת בית שמאי מבנה הצמח בשנותיו הראשונות עשויה לקבוע את מעמדו גם לאחר התבגרותו.
 

תמונה 1. צלף קוצני בשלכת		תמונה 2. צלף קוצני - לבלוב

(1) פירוש: רבינא אשכחיה [מצא אותו] את מר בר רב אשי דקא זריק [שהוא זורק] אביונות וקאכיל [ואוכל] קפריסין של צלף ערלה. אמר ליה [לו] רבינא למר בר רב אשי: מאי דעתך [מה דעתך] שאתה אוכל את הקפריסין, האם משום שאתה נוהג כשיטת ר' עקיבא שהוא מיקל, ולעביד מר [ויעשה, ינהג אדוני] כדעת בית שמאי דמקילי טפי [המקילים יותר]! דתנן [שכן שנינו במשנה] בענין דין כלאים בצלף, שבית שמאי אומרים שהצלף הוא כלאים בכרם, ואיסור זריעת ירקות בכרם כולל את הצלף. ואילו בית הלל אומרים שאין הצלף כלאים בכרם. ואולם אלו ואלו מודים שהצלף חייב בערלה. ולפני סיכום הבעיה לענייננו, מעירים בהבהרת המשנה עצמה: הא גופא קשיא [משנה זו עצמה קשה] בשל סתירה פנימית בה: מצד אחד אמרת בענין צלף כי בית שמאי אומרים שהוא כלאים בכרם, אלמא [מכאן] שמין ירק הוא, והדר תני [וחזר ושנה]: אלו ואלו מודים שחייב בערלה, אלמא [מכאן] מין אילן הוא. ומשיבים: הא לא קשיא [זו אינה קשה], שכן בית שמאי ספוקי מספקא להו, ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא [מסופקים הם, והם עושים נוהגים כאן להחמיר וכאן להחמיר], שמאחר שלא החליטו בית שמאי אם הצלף הוא אילן או ירק, הריהם פוסקים לגביו לחומרה גם כאילן וגם כירק. מכל מקום לבית שמאי הוה ליה [הריהו] הצלף רק ספק ערלה, ותנן [ושנינו במשנה] כהלכה מוסכמת: ספק ערלה בארץ ישראל הוא אסור באכילה, ובסוריא הוא מותר ואין חוששים לספק. ובחוצה לארץ יורד בעל השדה הנכרי ולוקח מפירות הערלה ובלבד שלא יראנו היהודי לוקט. ואם כן אפשר לנהוג בחוצה לארץ כדעת בית שמאי שהצלף לדעתם רק ספק ערלה, ועל כן אפשר לאכול גם את אביונות הצלף ללא חשש? ומשיבים: הכלל שנוהגים בחוץ לארץ כדעת המקל בארץ, הרי זה כגון שעומדת דעת ר' עקיבא במקום דעת ר' אליעזר, שהם חולקים ודעת ר' עקיבא להקל, שאז עבדינן כותיה [עושים אנו כמותו], ואולם כשעומדת דעת בית שמאי במקום דעת בית הלל אינה ודבריהם נדחו לגמרי מן ההלכה ואינם נחשבים".
(2) כבדרך אגב אנו לומדים שלדעת הבה"ג העובדה שצמח רב-שנתי אינה מגדירה אותו כאילן כפי שסבר הרא"ש (ראו במאמר "היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק" (ברכות, מ ע"א).

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.