מהנעשה במרומים / חנן חריף
סנהדרין מד ע"ב
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
הדיון בדיני מיתת בית דין, וסיפורו של עכן – המועל בחרם שהביא לכישלון מלחמת העי – הביאו את התלמוד לעסוק בעניינים נוספים הקשורים למלחמותיו של יהושע. בין היתר הגמרא דנה במלחמתו של יהושע ביריחו, ובמפגשו עם "שר צבא ה'" (מפגש המתואר, אגב, מיד אחרי תיאור הפסח שעשו בני ישראל בערבות יריחו באותו תאריך שבו נלמד הדף הנוכחי – י"ד בניסן). הדיון במפגש זה גורר בעקבותיו עיסוק בסוגיות 'מלאכיות' מובהקות, כמו למשל תפקידו של המלאך גבריאל וסמכותו ביחס למלאכים אחרים וכן הצורך ב'יחסים טובים' עם מלאכי עליון: "ריש לקיש אמר: כל המאמץ עצמו בתפילה מלמטה אין לו צרים מלמעלה, ר' יוחנן אמר לעולם יבקש אדם רחמים שיה(י)ו הכל מאמצין את כוחו ואל יה(י)ו לו צרים מלמעלה" (רש"י: "שיסיעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים ושלא יהו לו מסטינים מלמעלה..."). דברים אלו מעניקים למלאכים כוח להשפיע על גורלו של האדם לטוב ולרע, ויותר מכך – דברי ר' יוחנן אף רומזים לצורך להתייחסות ולפנייה למלאכים במסגרת התפילה.
היחס למלאכים ולפנייה אליהם במסורת היהודית איננו חד משמעי. בעוד המקרא, התלמוד, המדרשים והקבלה מתייחסים למלאכים במגוון דרכים, הרי שבמקביל נוסחו עמדות ששללו בתוקף את הפנייה למלאכים. לדוגמא ניתן לציין את עמדתו של ר' יעקב עמדין נגד שירת הפיוט "שלום עליכם" בשל הפנייה למלאכים שיש בה, וכן את הוויכוח על אודות תפילת "מכניסי רחמים", הידועה מה'סליחות' לימים הנוראים.
על כל פנים, הפנייה למלאכים ולכוחות עליונים, בדומה לפנייה לקדושים ולצדיקים כ'מתווכים', הינה תופעה ידועה ורווחת בתולדות הדתות, ולא רק ביהדות. בנצרות, לדוגמה, התפתח פולחן הקדושים בימי הביניים באירופה לרמה בלתי נתפסת כמעט, וכלל 'תעשייה' ענפה של שרידי קדושים אמיתיים ומזויפים – תהא זו חתיכת לבוש, עצם, או כל שריד אחר של קדוש – שהעניקו הילה של קדושה וסמכות דתית למחזיקים בהם.
באותו העמוד (מד ע"ב) מופיע ביטוי נוסף לדיון בסדרי הדיון והפסיקה של בית-דין-של-מעלה, מעבר לדיון במלאכים. רש"י מצטט באריכות יוצאת דופן סיפור מהתלמוד הירושלמי הכולל מנהג עתיק נוסף שהיה נפוץ מאוד באירופה עד לעת החדשה - הלא הוא 'ציד המכשפות'. הסיפור מתחיל במוכס (גובה מיסי-השלטון, האנטי-גיבור התלמודי האולטימטיבי) שנוא שמת באותו יום שבו מת "אדם גדול", ואירע המקרה ומיטותיהם הוחלפו זו בזו. הדבר גרם לביזוי החכם ולכבוד גדול למוכס, שלא היה ראוי לכך. אותו חכם התגלה לתלמידו בחלום, והסביר לו מדוע "זכה" לכך – פעם אחת הוא לא מחה על ביזוי תלמידי חכמים, בעוד המוכס חילק פעם סעודה לעניי העיר; אך בעוד החכם שרוי כעת בגן עדן, הרי שבאוזני המוכס סובב "ציר פתחו של הגהנום".
הבא בתור לתפקיד זה, כך נגלה בחלום, הינו לא אחר מאשר שמעון בן שטח שמתרשל מ'לעשות דין' ב"נשים כשפניות ישראליות שיש באשקלון". סופו של הסיפור הוא ששמעון בן שטח נחפז להערים על המכשפות, 'לצוד' אותן באמצעות התגברות על כוח הכישוף שלהן (שכנראה קשור בדרך כלשהי לאדמה, שכן הרמת המכשפות באוויר ביטלה את יכולת הכישוף שלהן) ולתלותן – דבר שהביא לנקמה בדמות עלילת-שווא נגד בנו של שמעון בן שטח (שעל פי הסיפור אכן הוצא להורג בעקבותיה!).
