בסוד היחיד והאחד / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

באמצעות הבדלה והכללה מבליטה המשנה את מורכבותה של האחדות שבבריאה - אחדות שעומדת ברקע המעבר לעיסוק בדיני נפשות הפותח את הפרק הרביעי של מסכת סנהדרין

בחלק ממשניות מסכת סנהדרין אפשר לחשוף משהו מרזי התורה ועיקריה. בפרקנו, הפרק הרביעי במסכת, כתובה המילה "אחד" במשנה עשרים פעמים, ולהלן מספר מופעיה לפי סדר המשניות בדפוסים:
משנה א – 5 פעמים.
משנה ב – 0 פעמים.
משנה ג – 4 פעמים.
משנה ד - 5 פעמים.
משנה ה – 6 פעמים.

בשימושים השונים במילה זו לאורך הפרק ניתן לזהות שתי משמעויות שונות ואף סותרות. המשפט הפותח את הפרק הוא: "אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה". הכוונה היא שלמרות השוני המהותי בין המעמד הקל של דיון העוסק בדיני ממונות לבין המעמד החמור של דיון בדיני נפשות, אין להבחין ביניהם בכל הקשור לעיקרון של החיפוש אחר האמת הנוקבת בהליך המשפטי – שני ההליכים מחייבים באופן שווה "דרישה וחקירה". במבנה המשפט "אחד x ואחד y", המילה "אחד" מדגישה את הפירוט, הפירוד והשוני שלתוכו ניתכה ההאחדה.

קביעת השוני בין דיני ממונות ובין דיני נפשות אכן מהווה את עיקר מגמת משנה זו, דווקא לאחר קביעת נקודת הדמיון, בסגנון של "הפוך על הפוך". המשנה בהמשך מונה שמונה תחומים חשובים שבהם קיימים הבדלים מהותיים בניהול הדין. לדוגמה - דיני ממונות נידונים בהרכב של שלושה דיינים ואילו דיני נפשות נידונים בעשרים ושלושה; בדיני ממונות אין העדפה להכרעת "זכאי" על פני הכרעת "חייב", לעומת דיני נפשות שבהם נוהלי הדיון נקבעו שלא ככף המאזניים המאוזן רק כדי להעדיף גזר דין של "זכאי"; בדיני ממונות יש עניין לסיים את הדיון בזריזות, לעומת דיני נפשות שבהם יש צורך לשקול שוב ושוב את הראיות לכאן ולכאן.

השימוש במילה "אחד" כדי ליצור הבדלה והנגדה נמצא שוב במשנה ג: "סנהדרין קטנה (הרכב של 23 דיינים הדנים דיני נפשות) הייתה כחצי גורן עגולה, כדי שיהיו רואין זה את זה, ושני סופרי הדיינים עומדין לפניהם אחד מימין ואחד משמאל, וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין. רבי יהודה אומר: שלושה – אחד כותב דברי המזכין, ואחד כותב דברי המחייבין, והשלישי כותב דברי המזכין ודברי המחייבין".

בד בבד עם השימוש במבנה "אחד... ואחד" כדי ליצור הבדלה והנגדה, אפשר למצוא שימוש אחר במילה "אחד" כבר במשפט השני של הפרק. ההוכחה המקראית שמביאה המשנה כדי להשוות בין דיני ממונות לדיני נפשות בדרישה וחקירה הינה פסוק מספר ויקרא: "משפט אחד יהיה לכם אני ה' א-להיכם" (כד, כב). המשמעות הפשוטה של הפסוק נוגעת לאותו יסוד "דמוקרטי" המשווה לפני בית המשפט את מעמד "הגר" למעמד "האזרח", אך המשנה מטילה כביכול את הביטוי המאחד על הפסוק הקודם שבו נאמר "ומכה בהמה ישלמנה (דיני ממונות), ומכה אדם יומת (דיני נפשות)".

דינו של אחד

מה פשר החזרה עשרים פעם על המילה "אחד" לאורך הפרק, מעשה עריכתי רב משקל? ייתכן ששורש העניין נעוץ במה שנאמר על הרכב הדיינים בדיני נפשות במשנה בסוף הפרק הראשון: "ומנין ל[סנהדרין] קטנה שהיא עשרים ושלושה? שנאמר [בבמדבר לה, בעניין רוצח בשוגג] 'ושפטו העדה... והצילו העדה', עדה שופטת ועדה מצלת – הרי כאן עשרים. ומנין לעדה שהיא עשרה? שנאמר [שם יד, בפרשת המרגלים] 'עד מתי לעדה הרעה הזאת' - יצאו יהושע וכלב".

מבחינת ההגדרה המהותית, הרכב בית הדין בדיני נפשות אמור להיות של עשרים דיינים – עשרים "אחדים"; אלא שמטעמים טכניים שפורטו שם במשנה הוסיפו להרכב עוד שלושה דיינים. על אף שהקשר בין עשרים האזכורים של המילה "אחד" בפרקנו לבין דרשה משנאית זו נראה רופף למדי, אין להכחיש כי דרשה זו עומדת בזיקה ישירה לנושאו העיקרי של פרקנו. הפרק הרביעי בסנהדרין הינו מעין 'פרק מעבר' במבנה המסכת בין הדיון בסדרי דיני ממונות שבפרק הקודם אל עבר הדיונים בסדרי דיני נפשות שבפרקים הבאים. מעבר זה, המלווה בהבלטת המגמות הייחודיות והמחמירות כאשר עומדים על כף המאזניים החיים והמוות, מהווה למעשה בסיס להחמרה החשובה ביותר שהיא כינון הרכב גדול של עשרים ושלושה דיינים.

מה שמעצים את הרושם שאכן ישנו קשר אמיתי בין "סנהדרין קטנה" של עשרים ושלושה דיינים ובין היחס שבין הפירוד וההבדלה ובין ההאחדה, הוא התוכן המיוחד של המשנה האחרונה בפרק. במסגרת ה"איום" של בית הדין על העדים בהליך משפטי שעלול לגזור על נאשם גזר דין מוות, אנו מוצאים סדרה של דרשות בדבר יסוד הפירוד בעולם והאחדות הרזית שבשורשו. אף מעבר לכך, הדרשות מסבירות למעשה את היחס הדיאלקטי שבין שני השימושים השונים של המילה "אחד" במשניות הקודמות, כאילו באו לומר: בעולם של פירוד, גילוי האחדות בא מתוך סגוליות של "כל אחד ואחד". להלן הדרשות:

- בדיני נפשות, "דמו ודם זרעיותיו תלוין עד סוף העולם". כל אדם הנו "אחד", פרט, אינדיבידואל, אך עם כל זאת הוא מהווה שורש לרבים שיבואו מתוכו. זהו כמובן יסוד ההורות המגלם את שורש ה"אחד" של הבריאה כולה. בכל אבא ואמא טמון הפוטנציאל להפרות עולם שלם, "אחדים" רבים, אשר גם כל אחד מהם יתקיים כשתי מהויות – כאחד מני רבים בזרע אבותיו וכ"אחד" חדש שיהווה מקור ראשוני ואחדותי של רבים אחרים.

- "דבר אחר (המשך השימוש בסיפור רצח הבל על ידי אחיו קין, שהיה בסיס לשלב הקודם): 'דמי אחיך': שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים" – הדם הזורם בכל עורקי הגוף מבטא מציאות של האחדה בגוף האנושי, ואילו מעשה הרצח מפריד אותו. יסוד אחדותי זה המצוי בשורש קיום האדם מתפרק ומתפרד, ומתפזר ברסיסי חיות אל העולם שבו השורש האחדותי של החיוּת מתגלה בריבוי ובפירוד, בעצים ובאבנים – אותם יצורים בעלי חיות מצומצמת לעומת דם האדם המהווה את "נפשו".

עולם מלא

בנקודה זו המשנה חושפת את מגמתה המתמיהה בהעמדת יסוד ה"אחד" במרכז פרקנו. כל אדם, כלומר כל "נפש אחת", הנו גילוי של יסוד האחדות שבשורש הקיום, אשר מהווה את הבסיס לקיום הריבוי בעולם הזה. והמשנה ממשיכה בדרשותיה:

- "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת (בחלק מהגרסאות – "מישראל") מעלה עליו הכתוב (איזה כתוב? – נדמה, "ויברא א-להים את האדם בצלמו") כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת (מישראל), מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". על רקע הסגנון המדויק של המשנה, הביטוי "לפיכך נברא אדם יחידי" מהדהד את דברי רבי ישמעאל בן רבי יוסי במסכת אבות: "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד" (ד, ח). בכך נחשף אפוא "רזא דאחד".

אין "יחידי" אלא בורא העולם ואין יושב במשפט יחידי אלא השופט העליון. אך דווקא הוא ביקש לברוא כל אדם ואדם "יחידי", כמוהו, כמעין שיקוף לאחדותו. והנה המסקנה הברורה: בגלל שכל אדם הינו רק שיקוף "אחד" של האחדות המקורית - "אין דן יחידי אלא אחד", ולא "אחד" מעשרים ה"אחדים" שבסנהדרין הקטנה.

צורתו המפתיעה של גילוי ה"יחידי" באנושי כשיקוף של "יחידו של עולם" הנו הבסיס לשלבים הבאים בדרשות המשנה (לא ברור איפה מסתיימים "דברי האיום" של בית הדין).

- (ועוד תשובה לשאלה למה נברא אדם יחידי?) – "ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: 'אבא גדול מאביך'; ושלא יהיו המינים (אנשי הכתות) אומרים: הרבה רשויות בשמים". גילוי האחד בעולם של ריבוי וגילוי האחד כשורש הריבוי הנם הפוכים. בעולם האדם, העובדה שכל אדם הנו שיקוף מסוים של האחד מכונן יסוד שוויוני ודמוקרטי – "שלום הבריות"; בעולם הבורא, פירושו של ה"אחד" הנו המוחלטות שלו – אין "שתי רשויות".

הנגדה זו שבין עולם האדם לעולם הבורא בהבנת ה"אחד", והשלכותיה, מהווה בסיס להמשך:

- "ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא: שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד (דיוקנו של המלך) וכולן דומין זה לזה; ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחברו, לפיכך כל אחד ואחד (!) חייב לומר: בשבילי נברא העולם". הברכה של שליט אמיתי איננה כפיית ההאחדה וביטול השוני והריבוי, אלא העצמת הסגוליות הפורה. בן אדם שטובע מטבעות איננו מסוגל ליצור ריבוי, והוא בדרך כלל אף איננו מעוניין בכך. אך ה"אחד" בייחודו המוחלט רוצה בכל אדם ואדם באשר הוא ובברכתו הסגולית. ושוב, שורש ברכתו של כל "אחד ואחד" הוא עצם היותו ביטוי סגולי של שורש ה"אחד" המוחלט - עצם קיומו הנו הוכחה שהבורא מעוניין דווקא בו, מה שעושה אותו ב"ייחודו" מטרת העולם כולו, כמו כל אחד אחר.

שם משמעון

לסיכום: עורך המשנה השתמש במבנה התחבירי "אחד... ואחד" בארבעה הקשרים שונים כדי להבליט את ההיפרטות בעולם הנברא שבגילוי ה"אחד" בשורש הבריאה: בתחומי המשפט – דיני ממונות ודיני נפשות; בתיאור הדיינים (ברמז) – "עדה שופטת" (מחייבת) ו"עדה מצלת" (מזכה); אצל סופרי הדיינים, מימין ומשמאל, הכותבים זה את דברי המזכים וזה את דברי המחייבים (רבי יהודה); ובעיקר, כל נפש ונפש נבראת באופן יחידי כדי שיראה כל אדם את עצמו כסגולה מיוחדת - "בשבילי נברא העולם".

יוצאת מכאן אם כן הבנה חדשה של הביטוי "דיני נפשות". בדרך כלל ביטוי זה מובן כנוגע לדיון שבו עלול להיגזר על הנאשם מוות - "איבוד הנפש". אך מתברר כי אין זו כוונת המשנה. משמעותו של הביטוי "דיני נפשות" הינה בדיוק כפי שהוא נאמר: דיון בנפשות שונות, כאשר כל נפש ונפש הנה עולם מלא שמלך מלכי המלכים חתם את חותמה המיוחד. יתר על כן, כל מעשה שנעשה או לא נעשה על ידי האדם הנידון מהווה פגיעה או פגימה בחלק אחר של הנפש, ובהתאם לכך, כל אחת מארבע מיתות בית דין הנידונות בהמשך המסכת אמורה לפגוע, מידה כנגד מידה, באותו פן של הנפש שהתקלקל במעשה. על כן כל דיון שכזה מכונה "דיני נפשות". זהו תוכן הדין, כובד האיום ועומס האחריות.

השלמה לדיון זה בנושא "רזא דאחד" יש למצוא במסכתנו בגמרא בדף סב ע"ב. תוך עיון בזיקה שבין צורת החיוב במלאכות השבת לבין צורת החיוב במעשי פולחן של עבודה זרה (מתוך בירור "רזא דאחד" המתגלה בשני תחומים אלו), מובאת ברייתא המגדירה את מלאכת השבת מתוך תכונה מיוחדת של מלאכת הכתיבה.

ההלכה מגדירה את מלאכת הכתיבה כך: "הכותב שתי אותיות". כדי להמחיש עניין זה מובאת דוגמה: "הכותב ש' ומ' מ'שמעון'". המילה "שמעון" היא יחידה שלמה אחדותית המורכבת מחמש אותיות, כאשר שתי הראשונות הן האותיות ש' ומ'. אותיות אלו הן האיברים של המילה "שמעון". אבל גם ההפך הוא נכון. האותיות ש' ומ' יוצרות מילה שמשמעותה יחידה שלמה ואחדותית, שבה המילה "שמעון" היא רק איבר אחד. שהרי "שמעון", מעבר להיותו שם יחידאי, הוא גם סוג של "שם".

בכך מרמזים חכמי הגמרא שכל גילוי של אחדות בעולם הזה הינו מורכב, וכלול מהאחדה של איברים מפורדים. כל איבר ואיבר מהווה בעצמו גילוי של אחדות, אך כל אחדות שכזו מהווה פרט באחדות יותר גדולה, וכך הלאה וכך הלאה. "רזא דאחד" בשבת ובעבודה זרה מלמד ש"יחידו של עולם" הינו רק אחד, זה שמכיל בתוך אחדותו המוחלטת את כל האחדויות המתגלות בריבוי.