סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

עולת מישע

 
האם יתכן שהתורה רואה בעין יפה הקרבת אדם? -לכאורה ברור שלא. אבל הסוגיה במסכת סנהדרין מעלה אפשרות שאולי זה אפילו מועיל, אם כי לא לבני ישראל:

1. תלמוד בבלי סנהדרין לט, ב

"ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה על החמה", רב ושמואל, חד אמר: לשם שמים, וחד אמר: לשם עבודה זרה. בשלמא למאן דאמר לשם שמים - היינו דכתיב "ויהי קצף גדול על ישראל", אלא למאן דאמר לשם עבודה זרה אמאי ויהי קצף? - כדרבי יהושע בן לוי. דרבי יהושע בן לוי רמי: כתיב "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם" וכתיב "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם" - כמתוקנין שבהם לא עשיתם, כמקולקלין שבהם עשיתם.

רש"י: כמתוקנים שבהם לא עשיתם - כמו עגלון מלך מואב שהיה מכבד את השם כשאמר לו אהוד "דבר א-לוקים לי אליך המלך" מיד ויקם מעל הכסא (שופטים ג).
כמקולקלין שבהם - כגון מישע מלך מואב שהקריב בנו לעבודה זרה, כך היו ישראל עושין, ובאותה שעה נזכר להם אותו עון שהיו רגילים גם הם בו.


כדי להבין את המחלוקת הזו, נעיין תחילה בסיפור עצמו. כך נאמר בספר מלכים:

2. מלכים ב פרק ג, ד-כז

וּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב הָיָה נֹקֵד וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר: וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן וַיִּפְקֹד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל: וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אֶעֱלֶה כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ: וַיֹּאמֶר אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה וַיֹּאמֶר דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם: וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲהָהּ כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב: וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' וְנִדְרְשָׁה אֶת ה' מֵאוֹתוֹ וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר ה' וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם: וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַל כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב: וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי ה' צְבָא-וֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ: וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה': וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים: כִּי כֹה אָמַר ה' לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם: וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי ה' וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם: וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכָל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים: וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְהִנֵּה מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת הַמָּיִם: וְכָל מוֹאָב שָׁמְעוּ כִּי עָלוּ הַמְּלָכִים לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּצָּעֲקוּ מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה וַיַּעַמְדוּ עַל הַגְּבוּל: וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם: וַיֹּאמְרוּ דָּם זֶה הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְעַתָּה לַשָּׁלָל מוֹאָב: וַיָּבֹאוּ אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם וַיַּכּוּ בָהּ וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב: וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ וְכָל חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ וְכָל מַעְיַן מַיִם יִסְתֹּמוּ וְכָל עֵץ טוֹב יַפִּילוּ עַד הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר חֲרָשֶׂת וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים וַיַּכּוּהָ: וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ: וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ:

רש"י: ויקח את בנו הבכור - בפסיקתא דפרשת שקלים נדרש ששאל את עבדיו מה טיבה של אומה זו שנעשה להם נסים כאלה אמרו לו אביהם אברהם בן יחיד היה לו. אמר לו הקב"ה הקריבהו לפני ורצה להקריבו להקב"ה. אמר להם: אף אני בן בכור יש לי אלך ואקריבו לעבודת גילולים:
על החמה - חסר וא"ו שהיה עובד לחמה:
ויהי קצף גדול - שנזכרו עונותיהם שאף הם עובדין לעבודת כוכבים ואינן ראויין לנס:


ובכן, סיפור הנס הגדול שחולל אלישע נגמר בלי נצחון. בסופו של דבר המחנה התפרק והמלחמה נגמרה ללא הכרעה. למרות שבהתחלה היה ברור שהנצחון מובטח, קרה משהו שהפך את הקערה על פיה, וזהו הקרבן שהועלה על החומה.

נחלקו, אם כן, רב ושמואל, האם הקרבן הזה היה לקב"ה או לכמוש אלוהי מואב. הגמרא אומרת שאם היה זה לכמוש אלוהי מואב לא ברור למה הקב"ה כעס, ועונה הגמרא שהסיבה שהקב"ה כעס היא בגלל שזה הזכיר את חטאי ישראל שעשו מעשים דומים. ההסבר הזה, לכאורה, לא ממש משכנע, אבל יותר קשה להבין את הדעה השניה: מי שסובר שהקרבן הזה היה לה' אינו תמה למה היה קצף על ישראל. כלומר שבזכות הקרבת בנו של מלך מואב כקרבן לה' הצליח מלך מואב להעביר את רוע הגזירה, ולא רק שהקב"ה לא מעניש אותו על הרצח הנפשע, אלא אפילו מוכן לבטל את רוע הגזירה בגלל המעשה הזה. דברים אלו סותרים פסוקים מפורשים שבהם הקב"ה מתנגד לקרבנות אדם, וזו הדוגמא לדבר המושחת ביותר שעושים הגויים, כגון:

3. דברים פרק יב, כט-לא

כִּי יַכְרִית ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי: לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם:


הקרבת הבנים נחשבת, אם כן, תועבה שה' שנא. ומדוע, אם כן, דוקא בגלל הקרבת בנו של מלך מואב הקב"ה מוחל למואבים, ולא זו בלבד, אלא שהוא אפילו כועס על ישראל? יש לציין שגם הנביא ירמיהו אומר שהקב"ה מעולם לא ראה בעין יפה הקרבת אדם:

4. ירמיהו פרק יט, ג-ה

וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ה' מַלְכֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם כֹּה אָמַר ה' צְבָא-וֹת אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו: יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם וּמַלְכֵי יְהוּדָה וּמָלְאוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּם: וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי


על הפסוקים האלה אומרים חז"ל שהיו שלושה מצבים שבהם היה נדמה, אולי, שהקב"ה רצה קרבנות אדם, אבל האמת היא שהוא כלל לא היה מעוניין בקרבנות אלו:

5. תלמוד בבלי תענית ד, א

"אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי": 'אשר לא צויתי' - זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר "ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה", 'ולא דברתי' - זה יפתח, 'ולא עלתה על לבי' - זה יצחק בן אברהם.


למרות הדברים הללו, כאמור, כשמלך מואב הקריב את בנו, הדבר גרם לקצף גדול על ישראל. מדוע?
שאלה נוספת שצריך לשאול היא מדוע הוא מקריב את בנו דוקא על החומה? הרי לכאורה היה צריך לעשות זאת על גבי מזבח ולא על החומה! מסתבר שהקרבה על גבי החומה נועדה להביע מעשה פומבי לעיני כל הקהל. מה היא המטרה של ההקרבה הזו, ואיזה פרסום פומבי רצה להרויח מלך מואב בכך שהוא הקריב את בנו דוקא על החומה?

יוסף בן מתתיהו סבור שנעשה פה מעשה של יאוש, והוא עשה זאת דוקא על גבי החומה כדי לעורר את הרחמים של האויבים שלו. כשהם יראו עד כמה הוא נואש, הם יעזבו את המלחמה ויניחו לו לנפשו, כפי שאכן קרה בסופו של דבר:

6. קדמוניות היהודים (יוסף בן מתתיהו, המאה ה-1, ארץ ישראל) ספר ט, ג, ב

ועשה (מלך מואב) מעשה של יאוש ומצוקה נוראה, כי העלה את בנו בכורו, שעתיד היה למלוך אחריו, על החומה, עד שנראה לעיני כל האויבים, והקריבו עולה לאלוהיו. משראוהו המלכים בכך ריחמו עליו בשל מצוקתו ומתוך רגש רחמי אנוש הסירו את המצור וחזרו איש לארצו.
האם באמת יש פה רחמים של בני ישראל ובני אדום? האם הם עזבו את המלחמה בגלל רחמים? הרי המקרא כותב במפורש שלא מדובר על רחמים אלא על קצף שהיה על בני ישראל! - יתרה מזו, האם הגיוני הוא שאויבים ירחמו על העם הנמצאים במצור רק בגלל שהם במצוקה נוראה ובגלל זה יעזבו את המערכה?


פרופסור יהודה אליצור כתב מאמר שלם בשם 'עולת מישע' שעוסק בנושא זה. ראשית הוא מביא את דעותיהם של החוקרים המאוחרים, ובסופו של דבר הוא מגיע למסקנה שלא מדובר פה בחרון אף של הקב"ה בגלל המעשה של מלך מואב, אלא בחרון אף שהיה גם לפני כן (כפי שהשתמע מדבריו של אלישע בתחילת הסיפור) אשר בא לידי ביטוי באופן מוחשי לאחר שמלך מואב הקריב את בנו. וכך כותב פרופסור אליצור:

7. ישראל והמקרא (פרופסור יהודה אליצור) עמ' 157

אשר לחדשים, הרי אדוארד מאייר מפרש בדומה לאגדה, כי מישע הקריב את בכורו לה'. ואילו אחרים, יש מהם שהפליגו מן הפשט - אמנם בכיוון ההפוך - יותר מן הקדמונים. קיטל וגם שאנדה טוענים, כי "בטכסט המקורי" היה כתוב "ויהי קצף כמוש על ישראל", כלומר שלפנינו במקרא טכסט אלילי (!) בהשמטת מילה אחת. שאר החדשים ברובם אינם מוכנים להרחיק לכת עד כדי כך.
אסכולה פחות קיצונית שלהם שאינה משנה את הנוסח, מבארת כי ה"קצף" הוא בהלה - פאניקה שאחזה בצבא הישראלי למראה המעשה המחריד של מלך מואב. מונטגומרי מוסיף הסבר והנמקה לפירוש זה, באומרו כי אמונות תפלות ופחדים המסו את לב הצבא "בארץ שאינה שייכת לאלוהיהם". הוא אף מביא ראיה לדבריו משופטים יא, כד: "הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש".
אבל ביאור זה רחוק מלהניח את הדעת, שהרי אפילו נניח שיפתח בדורו האמין באמת ובתמים כי בעמון ובמואב שולט כמוש (ולא אמר מה שאמר רק לטעמו של המלך הנוכרי ועל מנת לסבר את אוזנו) מניין שאותה אמונה היא נחלת כל ישראל שלוש מאות שנה ויותר אחרי יפתח? ואפילו הסכמנו לזאת, חוזרת הקושיה למקומה: מה ראה הכתוב להעלות אמונה זו על נס ולתלות את כישלון מסעם של ישראל בקורבן אדם לכמוש? נראה כי מונטגומרי חש בקשיים אלה, ולפיכך הוסיף כי "סיפור זה שייך לסדרה נבואית-פופולארית והוא מנוסח ניסוח פרימיטיבי דל". בזה קרב כמעט עד לדעת קיטל-שנדה, ורק הגירסה של "תיקון הנוסח האלילי" שגרסו הללו חוצצת ביניהם.
...
מכאן, שקורבן מישע אינו הגורם של אותו חרון, כי אם חוליה בשרשרת תוצאותיו; ולפי פשוטו אין הכתוב מתכוון לומר כי אותו קורבן פעל בספירה א-לוקית כלשהי, או כי עורר בבני ישראל תגובה רגשית-רוחנית.
פרק ג במלכים ב אינו כלל יחיד במינו, כפי שטוענים הפרשנים שנזכרו למעלה; יש במקרא עוד פרשיות הבנויות כתבניתו. ביהושע ז, למשל, מספר הכתוב כי ישראל נחלו מפלה בעי, וגוף התיאור כולו רציונאלי: יהושע שולח מרגלים מיריחו, המרגלים עולים ומגלים כי אנשי העי אינם מרובים. בשובם אל יהושע הם מודיעים כי אלפיים עד שלושת אלפים איש יספיקו כדי לכבוש את ארץ העי. מסתבר כי שיקול דעתם היה מוטעה, הם זלזלו יתר על המידה בכוחות העי: שלושת אלפי אנשי המלחמה לא היה די בהם, וישראל ניגפו לפני אנשי העי. הרי לנו עוד סיפור אנושי-רציונאלי, בדרך סיבה ומסובב. אלא שגם לסיפור זה מקדים בכתוב - בקטע מיוחד, בפתח הפרק - את המימד ההשגחתי: "וימעלו בני ישראל מעל בחרם... ויחר אף ה' בבני ישראל" (ז). הווה אומר, כל ההשתלשלות המתוארת לקמן אינה אלא ביטוי ארצי-אנושי לאותו חרון אף א-לוקי.
כיוצא בזה בפרקנו: גוף המאורע מתואר בנוסח של השתלשלות הגיונית, והיא כוללת גם את עולת מישע. ואילו המתרחש במחיצת ההשגחה - והוא המחולל למעשה כל אותה השתלשלות - מתואר לחוד קודם לכן. עולת מישע אינה תופסת שום מקום - לפי פשוטו של עניין - בתחום הטראנסצנדנטי הא-לוקי. את הפרשנים הטעתה העובדה כי קורבן הוא בדרך כלל גורם שבין אדם למקום. ברם, כאן בעיני המקרא ובעיני ישראל אין קורבן אלילי אלא גורם צבאי-אנושי, בחינת "שטן לישראל" במערכות המלחמה.


ואולם, נראה שתשובה זו אינה מספיקה. מלשון המקרא משמע שיש קצף על ישראל בגלל מעשהו של מלך מואב. גם לא ברור ההקשר של הפסוק שלפני כן, שמתאר נסיון הבקעה של מלך מואב.

הרב אלחנן סמט, בספרו 'פרקי אלישע' מקדיש שני פרקים לסיפור זה, ובהם הוא מוכיח שהתשובה לפרק זה נמצאת בפירוש קדמון שנכתב ע"י רב האי גאון, אך גם בדורות מאוחרים יותר נקטו בגישה זו, והתפלא על פרופסור יהודה אליצור שהתעלם מהתשובה הזו, אשר מיישבת את כל הפרק באופן פשוט, אם כי לא לפי דברי הגמרא שבסוגייתנו.

וכך כותב רב האי גאון בתשובתו:

8. תשובות רב האי גאון (המאה ה-10, בבל) לבני קאבס, עמ' 153

ושאלת: בן מי היה הילד אשר בגללו היה הקצף על ישראל מהמעשה אשר עשה מלך מואב.
...מלך יהודה ומלך ישראל כאשר נקהלו על מלך מואב, לא יכלו לו, עד אשר נתחבר אליהם מלך אדום. קצף מלך מואב על מלך אדום וייסר אותו, מפני שעזר לישראל ויהודה...ויקשה בעיניו, כי נלוה מלך אדום אליהם והוא זר להם והיה... מלך אדום חזק יותר, וכאשר לא יכול לו – ויש אומרים כי בן מלך אדום שהיה עומד למלוך תחת אביו היה ערבון אצל מלך מואב, כי כן יהיו בני המלכים לערבון בידי המלכים אשר כערכם – וישרוף אותו מלך מואב לעין השמש לסיד, להעציב את מלך אדום ולהעציב גם את ישראל כי קרה כדבר הזה למי שהלך אתם ועזר להם, וזה הוא מה שאמר הכתוב "וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה, ויקח אתו שבע מאות איש שולף חרב להבקיע אל מלך אדום ולא יכלו, ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו" וגו'.
ומה שנאמר "ויהי קצף גדול על ישראל" אין זה מאת הא-להים, ואל יפרשוהו המפרשים 'כעס', אלא יפרשוהו 'רעה גדולה', כי רע הדבר הזה בעיני ישראל מאד.
ודע, כי האומות אשר מנה אותם עמוס, באמרו (עמוס א') "על שלשה פשעי דמשק", "על שלשה פשעי עזה", צור ושאר האומות, לא מנה להם אלא הרעות שהרעו לישראל. ומה שנאמר באדום, אין הכוונה אלא למה שהדאיב את ישראל.


כלומר שלא מדובר פה בקרבן אלילי פגאני שהוקרב לצורך האלים או לצורך כמוש, אלא במעשה של נקמה. הבן שנרצח על גבי החומה לא היה בנו של מלך מואב, כפי שהסבירה הגמרא וכל המפרשים שראינו עד כה אלא דוקא בנו של מלך אדום. כך הוא מסביר גם את דברי הנביא עמוס, אשר מוכיח את הגויים על פשעים שהם עשו כנגד ישראל, ובין הגויים הללו נמצא גם מלך מואב. מההקשר של הנביא עמוס ברור שכל הפשעים הם פשעים שנעשו כנגד ישראל, וממילא צריך להבין כיצד שריפת עצמות מלך אדום הם פשע כנגד ישראל. אבל לאחר שהבננו שבסיפור הזה נשרף בנו של מלך אדום שהיה אמור למלוך אחריו, וכתוצאה מזה הופסקה המערכה, ברור כיצד הדבר הזה היה פשע גם כנגד ישראל:

9. עמוס פרק ב, א-ג

כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֱדוֹם לַשִּׂיד: וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּמוֹאָב וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת הַקְּרִיּוֹת וּמֵת בְּשָׁאוֹן מוֹאָב בִּתְרוּעָה בְּקוֹל שׁוֹפָר: וְהִכְרַתִּי שׁוֹפֵט מִקִּרְבָּהּ וְכָל שָׂרֶיהָ אֶהֱרוֹג עִמּוֹ אָמַר ה':


ואולם, הסברו של רב האי גאון לכך שבנו של מלך אדום היה מונח כערבון בידי מלך מואב הוא קצת קשה. הרי דבר זה היה צריך להיות כתוב באופן מפורש יותר בכתובים! - לכן מסביר הרד"ק בשם אחיו שזו כוונת הפסוק שלפני כן שמדבר על נסיון ההבקעה:


10. פירוש רד"ק, מלכים ב ג, כז

"ויקח את בנו הבכור" – פירש אדוני אבי ז"ל, כי בן מלך אדום, הראוי למלוך תחתיו, היה ברשות מלך מואב, ומפני זה בא עם שני המלכים, כי חשב להוציא בעזרתם בנו מתחת יד מלך מואב. וכשחשב מלך מואב להבקיע אל מלך אדום ולא יכול, לקח בקצפו את בן מלך אדום והעלהו אל החומה, ושרפו לעיני אביו. וזהו "ויעלהו עולה" – ששרפו כמו ששורפין העולה. "ויהי קצף גדול על ישראל" – ממלך אדום, כי חשב כי בעזרתם יוציא בנו מתחת יד מלך מואב. וזהו שאמר הכתוב (עמוס ב', א) "על שרפו עצמות מלך אדום לשיד".
ורבי אחי רבי משה פירש, כי כאשר חשב מלך מואב להבקיע אל מלך אדום, אז לקח בנו באותה מלחמה (- באותו נסיון הבקעה), חטפו מהם והעלהו לחומה, ושרפו לעיני אביו. "ויהי קצף גדול על ישראל" – ממלך אדום, שלא עזרוהו להצילו מידם.


לפי זה אין מדובר כאן בקרבן אלא במעשה של רצח מזעזע שנועד לשבור את הברית בין ישראל ואדום. הרי המואבים באמת חשבו שהברית הזו לא תחזיק מעמד הרבה זמן, ולכן הם ראו את המים וחשבו שזהו דם שהמלכים הרגו אחד את השני. מסתבר שהברית הזו בין ישראל, יהודה ואדום היתה ברית שהתבססה על אינטרסים זמניים, וניתן היה לערער אותה בקלות. ואכן, כאשר ראה מלך אדום שהוא סבל מאוד מהחיבור הזה עם יהודה וישראל הוא החליט שהוא נפרד מהשותפות הזו וזה מה שגרם למערכה להתפורר.

ואולם, מהו הסבר הקצף הגדול על ישראל? - ההסבר הוא שאין הכוונה לקצף של הקב"ה על ישראל, אלא לקצף של מלך אדום על ישראל. אבל צריך לשאול: הרי מלך אדום היה צריך לכעוס דוקא על מואב ולא על ישראל!? - התשובה היא, כפי שאומר המלבי"ם, שהקצף הגדול של מלך אדום היה על כך שבני ישראל לא יצאו לעזרתו כשהוא היה במצוקה, וזה מה שגרם לכך שבנו נרצח על גבי החומה:

11. מלבי"ם (ר' מאיר לייבוש וייזר, המאה ה-19, מזרח אירופה) מלכים ב ג, כו

וראה מלך מואב שהיה בפנים כי לא יוכל לנצח מן החומה, כי חזקה המלחמה ושיכבשו החומה, ולכן לקח ושלף חרב (כי מן החומה לחמו בחצים וקשת) ורצה להבקיע אל מלך אדום, שמלך אדום ומחנהו עמד בצד אחד והיה חלוש נגדו, ורצה להבקיע לתפוס את המלך עצמו, ולא יכלו לתפסו רק תפס בנו הבכור ולקחהו ויעלהו וישרפהו על החומה לנקום ממלך אדום, ומזה נתעורר קצף ממחנה אדום על ישראל, שחרה להם שישראל לא עזרוהו בעת נבקעו מן החומה ולחמו נגדו שהניחוהו ללחום לבדו, ועל ידי כן לא נסעו מעליו כי נעשה קצף בין שלושת המלכים. זה לפי הפשט, ודברי חז"ל ידועים.


רואים אנו, אם כן, שלא מדובר פה בקרבן אנושי, אלא ברצח מזעזע על גבי חומה של בנו של המלך. וגם אם בסוגייתנו מוכח שמדובר בקרבן של מלך מואב, אומר המלבי"ם, אלו הם דברי דרש, אבל פשט הפסוקים הוא שהנרצח לא היה בנו של מלך מואב אלא בנו של מלך אדום.



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר