דיוק וחידוש ברש"י

מסכת פסחים דף ע

עמוד ב

רש"י ד"ה אבין תכלא. קובר את בניו היה: לימא כי האי מילתא. שאילה שאינה הוגנת:

האם נקרא את רש"י זה בניחותא, ופירושו רבי אבין השכול שאל כזו שאילה שאיננה נכונה, ולפי זה הפירוש הוא שהשכול גרם לו שישאל כזו קושיא, או שנקרא את זה בתמיה האם יכול להיות שרבי אבין השכול שאל כזו קושיא,
והנה נראה שבהזדמנות נוספת במסכת חולין דף ק"י ע"א נאמר לשון זה ע"י אביי אמר אביי רבין תכלא אמאי לא אכל, מדובר שם על שכיבדו את רבין ואת רבי יצחק בר יוסף לאכול כחל בביתו של רב פפי, ורבין לא אכל ואביי מתמיהה מדוע הוא לא אכל, הרי אשתו של רב פפי היא בתו של רבי יצחק נפחא שהיה מריה דעובדא ובוודאי נהגה כבית אביה, ומפרש רש"י תכלא. שכול קובר את בניו: מרא דעובדא. זהיר במעשים טובים:
שם זו שאילה ברורה שאביי שואל למה רבין לא אכל, וא"כ מדוע רש"י כאן לא הדגיש יותר שזה בלשון בתמיא, עוד מדוע כאן רש"י לא הסביר את המילה תכלא – שכול, כפי לשונו שם, ומה גם ששם זה לכאורה מיותר, כי באותה מסכת בחולין דף סד: כבר הסביר רש"י את המילה תכלא, שנאמרה לגבי דין דם בביצה מוזרה מתרנגולת ולא על יד תרנגול זכר, תכלא. לשון שיכול וריעותא:, ואם חזר והסבירה אז מדוע כאן לא הסביר כלל,
בעוד שני מקומות בש"ס מצאנו את הלשון שבגמרא כאן - לימא כי האי מילתא, במסכת זבחים דף מ"ד ע"א אמרוה קמיה דרבי ירמיה אמר גברא רבא כרב יוסף לימא כי הא מילתא, ובמסכת נידה דף ע' ע"ב אמר רב ששת גברא רבה כשמואל לימא כי האי מילתא, והמעניין הוא שבשלשת המקומות זה בעניני קרבנות, בפסחים - חגיגה, בזבחים - אשם מצורע, בנידה - חטאת מצורע.
על פי זה יש לומר שגם כאן נתכוין למעליותא שהוא גברא רבא, כפי שנאמר על ידי רבי יוחנן רבו של רבי אבין, בגמרא בברכות דף ה' תני תנא קמיה דר' יוחנן כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו מוחלין לו על כל עונותיו אמר ליה רבי יוחנן בשלמא תורה וגמילות חסדים דכתיב {משלי טז-ו} בחסד ואמת יכופר עון חסד זו גמילות חסדים שנאמר {משלי כא-כא} רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד אמת זו תורה שנאמר {משלי כג-כג} אמת קנה ואל תמכור אלא קובר את בניו מנין תנא ליה ההוא סבא משום ר' שמעון בן יוחאי אתיא עון עון כתיב הכא בחסד ואמת יכופר עון וכתיב התם {ירמיה לב-יח} ומשלם עון אבות אל חיק בניהם, ובהמשך הגמרא מסופר על רבי יוחנן האב השכול המשמש דוגמא ומראה בניחום אבלים דין גרמא דעשיראי ביר.
במקום זה נקרא על ידי אביי - אבין, שניהם נקראו על שם אביהם שנולדו יתומים, על אביי נאמר בקידושין לא ע"ב אמר רבי יוחנן אשרי מי שלא חמאן רבי יוחנן כי עברתו אמו מת אביו ילדתו מתה אמו וכן אביי, על ר' אבין נאמר כעין זה בירושלמי קידושין פ"א ה"ז- אמר ר' אבין פטור אני מכבוד אב ואם, אמרין כד עברת אמו מת אביו, כד ילידתיה מתה אמו, וכן איתא בבראשית רבא פ"נח-ב גרס יום שמת רב אדא בר אהבה נולד ר' אבון, יום שמת ר' אבון נולד ר' אבון בריה, ועל כן אביי רצה להדגיש את גדלותו של אבין שהיה יתום ואביו לא למדו תורה וכן שקבר את בניו בחייו וזה סימן שהיה גברא רבא, ובני פרטים אלו דמה ממש לרבי יוחנן רבו, ובכל זאת רש"י נמנע מלכתוב שכול וכן לא כתב "בתמיה", כי במסכת שבת בדף קנ"א ע"ב נאמר - ר' חנינא שכיבא ליה ברתיה לא הוה קא בכי עלה אמרה ליה דביתהו תרנגולתא אפיקת מביתך אמר לה תרתי תכלא ועיורא, וברש"י תיכלא ועיורא. שיכול בנים ועיורון הדמעה: משמע מהדברים שהשכול הוא שבר וחסרון בפני עצמו. ולא אמר לא לא די שששכבה ביתנו אז יבוא עיוורון, אלא אמר לא די בשכול, וכפי שזה יותר מודגש ברש"י שכותב - שיכול בנים, והרי מדובר כאן בבתם, אלא מוכח שזה חיסרון בפני עצמו שפוגם בבן אדם כפי שעיוורון הוא פגם, ועל כן בחולין כתב רש"י שכול, -כי שם בוודאי הוא לא התכווין לומר שהוא גברא רבא, שהרי אם הוא גברא רבא אז הוא יכול לפסוק אחרת מרבי יצחק נפחא, לכן מוכרחים לומר שאביי התכווין לומר לא מספיק שהוא בעל ייסורין למה הוא עינה את עצמו ולא אכל את הכחל, ולכן שם נקרא רבין ולא אבין, וחזר רש"י לומר שם שזה שכול, ועוד מפני ששם היה לו לחשוב שהיא בת של רבי יצחק נפחא וזה עצמו היה גורם לו לכאב,
על פי זה אפשר שגם כאן בפסחים שלמרות שנאמר באותו הלשון בזבחים ובנידה - לימא כי האי מילתא, בכל זאת זה בעניין שונה במקצת מזבחים ומנידה שמדובר בהם על הדרך איך שהסבירו משנה וברייתא, משא"כ כאן ששאל לכאורה על הסבר פסוק, וכפי שרש"י כותב שאילה שאינה הוגנת, על כן גם פה יכול להיות שצריכים לומר שאביי אומר זאת בניחותא, אבין תיכלא שצער השכול גרם לו לשאול שאילה לא נכונה, ובכל זאת רש"י מסתיר זאת כי יתכן גם להיפך כמו שהוסבר, והזהירות המופלגת של רש"י בכך ללימוד של זהירות מלשון הרע,
דבר זה מתקשר גם לאחד מהנימין הדקים כאן הנשזרים ממקום למקום, הקרבנות ששניים מתוכם קרבן מצורע הבא בעקבות חטא לשון הרע, לשון תכלא בביצת תרנגולת, משל פטירת הבת לתרנגולת, אכילת כחל שהוא משמש להיניק חלב לעגלים ולגדיים הבאים לקרבנות, ולשון השכול הורים הקוברים בנים,
תיכלא ועוירא נשזרים בשלושת המקומות שנאמר בהם הלשון לימא כי הא מילתא, בפסחים - אביי על אבין תיכלא, בזבחים - רבי ירמיה על רב יוסף שהיה עיוור, ובנידה - רב ששת שהיה עיוור על שמואל,
והקשר הנוסף בין שני המקומות בהם נאמר על רבי אבין תכלא כאן בפסחים בקרבן חגיגה, ובחולין בכחל באיסור בשר בחלב והן הן הדברים הנקשרים בפרשת משפטים (שמות כג יז-יט) יז שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, בַּשָּׁנָה--יֵרָאֶה, כָּל-זְכוּרְךָ, אֶל-פְּנֵי, הָאָדֹן יְהוָה. יח לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין חֵלֶב-חַגִּי, עַד-בֹּקֶר. יט רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּו, על הקשר בין איסור בשר בחלב לקרבן חגיגה ראה ברמב"ם ובאור החיים רבינו בחיי והרמב"ן, ומטעמי ושורשי המצוה שהוחמרה משאר איסורים שאף בישול נאסר שהגדי - הבן השחוט בחלב אימו החיה, וכך היה מנהגם של הגויים כשהיו חוגגים לע"ז לוקחים הגדי הרך הנולד ומבשלים אותו בחלב אימו, ועל כן דווקא בעת השמחה והבאת הקרבנות להשי"ת נאמר איסור זה, והוא גם כשיכול בנים.