לא להיות דיכוטומים / רפי זברגר

פסחים ע''ח ע''ב

הקדמה

במסגרת ''חיפוש הגמרא'' כי המשנה בדף ע''ו (חמשה דברים באים בטומאה ואינם נאכלים בטומאה) לא סוברת כדעתו של רבי יהושע, למדנו בדף ע''ז. על מחלוקתם של רבי יהושע ורבי אליעזר בדבר היחס בין זריקת הדם ו''אכילת הבשר''. בשר קרבן "נאכל" במספר אופנים: האימורין (חלקים פנימיים של הבהמה) ''נאכלים'' על ידי המזבח, בכך שהם נשרפים עליו. בשר הקרבן נאכל על ידי כוהנים בקדשי קדשים, או על ידי הבעלים בקרבנות שלמים.
... דתניא (דברים י''ב, כ''ז): וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל. רבי יהושע אומר: אם אין דם - אין בשר, אם אין בשר - אין דם. רבי אליעזר אומר: דם - אף על פי שאין בשר, שנאמר (שם): וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ
רבי יהושע לומד מסמיכות המילים בפסוק הַבָּשָׂר וְהַדָּם (יש לומדים זאת מהסדר של המילים) כי הבשר אינו מוקטר על המזבח אם הדם נפסל ואינו ראוי להיזרק על המזבח, וכן, דם קרבן העולה אינו נזרק על המזבח אם הבשר אינו ראוי להקטרה על המזבח (נשרף או נאבד).
רבי אליעזר מסכים ש''אם אין דם אין בשר", אך חולק וסובר כי הדם נזרק על המזבח, אף על פי שהבשר אינו ראוי להקטרה.
במאמר זה נלמד את המשנה הקצרה בדף ע''ח העוסקת בקרבן יחיד, בהשוואה לקרבן פסח, המגודר אמנם כקרבן ציבור, כיוון שנעשה ''בכנופיא'', אך דיניו שונים, כיון שכל מטרתו היא לאכילת הבשר. 
 

הנושא

המשנה מתחילה בדיני קרבן פסח:
נטמא בשר וחלב קיים - אינו זורק את הדם.
בקרבן פסח אנו מחלקים בין אכילת המזבח (הקטרת האימורים) לבין אכילת הבשר על ידי המנויים על הקרבן.
אם התמהמהו בזריקת הדם (הנעשית בדרך כלל מיד לאחר שחיטת הקרבן), ובינתיים הבשר נטמא, כך שאין אפשרות לאוכלו (בטומאת יחיד ולא טומאת ציבור), למרות שהאימורים (המשנה מכנה אותם ''חלב'', שהוא חלק מן האימורים) לא נטמאו (קיימים, בלשון המשנה) – במצב זה לא זורקים את הדם, כיוון שעיקר הקרבן (אכילת הבשר) בלתי אפשרית, לכן ''אין גם טעם'' לזרוק את הדם.
נטמא החלב והבשר קיים - זורק את הדם.
אם הפוך: נטמאו רק האימורים (חלב) אך הבשר ראוי להקטרה – אין מניעה מלזרוק את הדם. הסיבה דומה לדין הקודם: בשר פסח הוא עיקר הקרבן, ואם הוא ראוי להקטרה, מותר לזרוק גם את הדם.
ובמוקדשים אינו כן, אלא אף על פי שנטמא הבשר והחלב קיים - זורק את הדם:
בשאר קרבנות יחיד, אם נטמא רק הבשר, אך האימורים עדיין ראויים להקטרה – מותר לזרוק את הדם.
רש''י מעיר שתי הערות חשובות:
1. הדין הראשון המשנה, כי אין לזרוק את הדם כאשר הבשר נטמא, הוא אף לשיטת רבי אליעזר. אמנם רבי אליעזר סובר כי ''דם אף על פי שאין בשר'', ולכאורה לפי דין זה היה מותר לזרוק את הדם, אך כפי שכבר ציינו לעיל, עיקר קרבן פסח הוא באכילת בשרו, ולכן גם רבי אליעזר יסכים שאין לזרוק את הדם כאשר בשר קרבן הפסח אינו ראוי לאכילה.
2. הדין השלישי במשנה, המתיר לזרוק את הדם בקרבן יחיד אחר, כאשר האימורים ראויים להקטרה, למרות שהבשר אינו ראוי לאכילה, הוא אף לשיטת רבי יהושע. אמנם רבי יהושע פסק כי ''אם אין בשר אין דם'', ולכאורה במקרה שלנו ''אין בשר'' (אינו ראוי לאכילה), אך רש''י פוסק כי אם זריקת דם ''מתירה'' את האימורים להקטרה (הם ראויים להקטרה), הרי שזה ''מספיק'', וגם רבי יהושע מתיר לזרוק את הדם, למרות שהבשר אינו ראוי לאכילה. 
 

מהו המסר

שתי ההערות של רש''י אשר למדנו זה עתה, מלמדות אותנו ''לא להיות דיכוטומים''. לא להגדיר כללים נוקשים, ללא יכולת ניתוח ואבחנה, אולי יש יוצאים מן הכלל. גם רבי אליעזר הסובר ''דם אף על פי שאין בשר'' יסכים לכך שבקרבן פסח הכלל אינו קיים. וגם רבי יהושע הסבור ''אם אין בשר אין דם'' יסכים שאם נשאר בשר האימורים להיות ראוי להקטרה, הרי שניתן לזרוק את הדם.
חשיבה באופן דיכוטומית מאופיינת בראיה של ''הכול או לא כלום'', או ''שחור או לבן''. זו חשיבה נוקשה, שבדרך כלל לא מתאימה למציאות.
מחקרים מעידים על כך שככל שרמת העוררות הרגשית שלנו גבוהה יותר, כך ניטה לחשיבה דיכוטומית, וגם להיפך - ככל שאנחנו יותר רגועים כך נוכל לבחון ולבחור מתוך שלל אפשרויות ולא רק שתיים.
במילים אחרות, ככל שהדופק ולחץ הדם שלנו גבוהים יותר, כך ניטה לחשוב באופן דיכוטומי: שחור או לבן, הכל או כלום.
למדנו מהערותיו של רש''י, כי החיים מורכבים הרבה יותר, וכמעט תמיד אין להסתפק באבחנות של ''שחור – לבן''. לרוב יש נקודות שבהן יש ''אבחנות משנה'' המסייגות את האבחנה הכללית והראשית.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]