גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ר"נ מדור "עלי הדף"
מסכת פסחים
דף סב ע"ב
בענין לימוד תורה בנשים שהיו חכמות ובקיאות בתורה
רבי שמלאי - אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה ניתני לי מר ספר יוחסין (-מתניתא דדברי הימים. רש"י), אמר ליה מהיכן את וכו', אמר ליה ניתנייה בשלשה ירחי, שקל קלא פתק ביה, אמר ליה ומה ברוריה דביתהו דרבי מאיר ברתיה דרבי חנניה בן תרדיון, דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא משלש מאה רבוותא, ואפילו הכי לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין, ואת אמרת בתלתא ירחי... (סב, ב).
מצינו כמה פעמים בש"ס אודות נשים שהיו בקיאות בדברי תורה (ע"ע מגלה יח, א בשפחתו של רבי. וע"ע ירושלמי כתובות פ"ב ה"י ומגילה פ"ד ה"ג, ועי"ש ב'קרבן העדה' ו'פני משה') וכפי שמציין הגאון החיד"א זצ"ל ב'שם הגדולים' (מע"ג קו"א, מע' ר אות ה ערך רבנית) וז"ל: "גדול המורים הרשב"ץ בחלק ג' סי' ע"ח הביא משם רבנית אחת תירוץ לקושיית התוספות. ומהר"ר יוזפא בנו של הגאון סמ"ע בהקדמתו ל'פרישה' מביא שני דינים שחידשה הרבנית אמו. ובספר 'זרע בירך' ח"ג כתב דשאלה לו הרבנית פירוש מאמר רז"ל. והרב 'זכרון יוסף' בדרושים הביא פשטים ופיר"ש מן האשה הרבנית, ע"ש. ויען ראיתי להגאון רבינו שמשון בספר כריתות דף ל"ה ע"ג שכתב, וז"ל: מצינו אשה נזכרת בברייתא חולקת עם התנאים, בתוספתא דכלים פ"א דבבא מציעא וכו', יצאתי מהכוונה, אך לחדוש בעלמא להמצא אשה בגבול התנאים, עכ"ל... ודע כי בתוספתא שזכר הגאון ז"ל באותו מקום באותו פרק באותה אשה שם אתה מוצא שהיא 'ברוריא' ברתיה דרבי חנינא בן תרדיון ודביתהו דרבי מאיר, ושם בתוספתא דכלים ב"ק פ"ד היא חולקת עם אביה, כמ"ש בהגה"ה שם בספר כריתות. ובפסחים דף ס"ב אתמר עלה דהוות גמרה תלת מאה שמעתתא מתלת מאה רבוואתא ביומא דסיתוא, ובערובין דף נ"ג בטשא בההוא תלמידא ודרשה פסוק... ואולם אין כל חדש, וכבר היה לעולמים דאמרינן פ"ק דמגילה (יד, א) דהיו שבע נביאות. ואמרו בבתרא דף קי"ט דבנות צלפחד חכמניות דרשניות...".
השאלה הנשאלת היא, דלכאורה אסור לנשים ללמוד תורה, כדברי רבי אליעזר (סוטה כ, א - כא, ב) שכל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות, וכך נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רמו ס"ו): "אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל לא כשכר האיש מפני שאינה מצווה ועושה, ואע"פ שיש לה שכר צוו חז"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות".
ו
אמנם בשו"ת מהרי"ל (סי' קצט) מצינו לחכם השואל - שכתב חצי תשובה (עי"ש סי' קצג), שהיו לומדות ההלכות של המצוות שהן חייבות לקיימן [וכמו שכתב הרמ"א (שם): "ומכל מקום חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה", ובאלו ההלכות היו לומדות ובקיאות בהן], אולם המהרי"ל לא הסכים עמו, כי גם בהלכות אלו די שילמדו השרשים והכללים של אלו המצות, ואין היתר ללמדן יותר, וכשידעו השרשים - אם יבא להן ספק ישאלו עליו (יתכן שיש חולקים בדבר, עי' שו"ת מהרי"ל החדשות סי' מה אות ב; שו"ת יוסף אומץ סי' סז; שו"ע הרב הל' ת"ת פ"א הי"ד). ובעיקר הדבר העיר: "שהרי מה לה 'דברי הימים' - פרק תמיד נשחט (היינו, סוגיא דידן שלמדה ספר יוחסין שהוא מתניתא דדברי הימים), רק תורה שיש בה המצוות היה לה ללמוד".
תשובת המהרי"ל היא: "שעל פי אביהם עשו, וצ"ל, דאביהם סברי כבן עזאי דאית ליה פרק היה נוטל (סוטה שם) 'חייב אדם ללמד בתו תורה' כו'", וכתב עוד: "אמנם יותר נראה לי שמעצמם עשו, שהרי ברוריה הוכיחה סופה על תחילתה שלא סמכה על דברי חכמים שאמרו (שבת לג, ב; קידושין פ, ב) נשים דעתן קלות, וראש לחכמים 'אמר אני ארבה ולא אסור ולא אטה' כו', והכי נמי סמכה על צדקתה שלא תעבור על ידי הלימוד" (ע"ע פרישה סי' רמו אות טו, שאכן עיקר האיסור הוא על אחרים ללמדן, כי יש לחשוש על כל אשה שדעתה קלה, אכן, אם למדה בעצמה ולא הוציאה לדברי הבאי, אין איסור בדבר, ואדרבה מקבלת שכר).
מה שכתב מהרי"ל "שהרי ברוריה הוכיחה סופה על תחילתה", כוונתו היא למה שאמרו במס' עבודה זרה (יח, ב) שרבי מאיר ברח לבבל, וטעם בריחתו "איכא דאמרי ממעשה דברוריא", וברש"י: "שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים נשים דעתן קלות הן עלייהו, ואמר לה חייך סופך להודות לדבריהם, וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה, והפציר בה ימים רבים, עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה, וערק רבי מאיר מחמת כסופא", הרי שברוריה עצמה סברה שנשים אין דעתן קלות עליהן, ואין חשש שיוציאו דברי תורה לדברי הבאי.
החיד"א בספרו שו"ת 'טוב עין' (סי' ד) מצדד עוד, שבמכירים באשה שכוונתה ללמוד בכל לבה וגדל שכלה, מותר גם לאביה ולאחרים ללמדה, ובכן מתורץ היטב מה שלמדו לברוריה.
כצדדים אלו מובאים גם בספרו 'שם הגדולים' (שם בהמשך): "ומאי דאמר רבי אליעזר לאשה חכמה ביומא דף סו 'אין חכמה לאשה אלא בפלך', והאי עובדא איתיה בירושלמי פ"ג דסוטה, היינו דרובא דרובא דנשי הכי הוו, ולמיעוטא דמיעוטא אפילו לרבי מאיר לא חיישינן [הרי לנו, שאכן ישנו מושג כזה של אשה חכמה שלא תטעה, אלא, שהיא מיעוטא דמיעוטא]. ותו דרבי אליעזר לטעמיה, דסבר 'כל המלמד את בתו תורה כאלו' וכו', וכמו שאמרו התם בירושלמי 'ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים'..".
אכן, יסוד זה קשה למאוד, שהרי חכמים לא נתנו דבריהם לשיעורין, וגם בענין כוונתה אנן לא בקיאינן והדבר מסור ללב והאדם יראה לעינים, וגם סופה של ברוריה הוכיח על תחילתה - כמו המעשה במסכת ע"ז שנכשלה בזה (עי' ספר 'משרת משה' על הרמב"ם הל' ת"ת פ"א הי"ד).
