דיבור תמציתי וקולע / רפי זברגר

פסחים מד ע''ב - מה ע''א
 

הקדמה

למדנו בסוף דף מ''ג את כללו של רבי יוחנן:
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה - אין היתר מצטרף לאיסור, חוץ מאיסורי נזיר. שהרי אמרה תורה (במדבר ו', ג'): מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל
יש דין ייחודי להלכות נזיר הנקרא ''היתר מצטרף לאיסור''. דין זה מלמד אותנו כי שיעור זית לאיסורי תורה בהלכות נזיר, אינו מחייב אכילת זית מן האיסור (יין, שכר וכו') אלא אפילו אם יש שיעור קטן יותר מן האיסור המעורב ביחד עם מאכל אחר של היתר, הרי שההיתר מצטרף להשלים את שיעור זית, והתערובת אסורה לנזיר. זהו דין מחודש זה שאמר רבי יוחנן מתייחס אך ורק להלכות נזיר. מקור הדין במילה מִשְׁרַת המלמדת כי מספיק שהמאכל יהיה ''שרוי'' בתוך היין האסור לנזיר, ואף אם אין כזית מן היין במאכל (בלבד שיהיה באוכל הנאכל שיעור כזית, היתר עם האיסור, שהרי ברוב האיסורים, אין מתחייבים מן התורה על שיעור אכילה פחות מכזית) , בכל אופן נזיר יעבור על הלאו ויתחייב מלקות. 
ועוד למדנו בדף מ''ד לקראת סוף עמוד א' ובתחילת עמוד ב':
והאי משרת להכי הוא דאתא? והאי מיבעי ליה לכדתניא: מִשְׁרַת - ליתן טעם כעיקר. שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב.
התנא בברייתא לומד מאותה מילה מִשְׁרַת (אשר למדנו קודם את דין ''היתר מצטרף לאיסור'') דין אחר הנקרא ''טעם כעיקר''. דין זה מלמדנו כי אפילו אם אין בתערובת של האוכל מרכיב בעין של האיסור, אלא רק ''טעמו'', כבר אז נאסרת התערובת מדין ''טעם כעיקר''. הדבר בא לידי ביטוי בענבים השרויים במים למשך זמן מסוים, ונותנים למים את טעם היין. כשאדם שותה את המים, אינו שותה אלא רק את טעמו של האיסור ולא ממשו, ובכל אופן חייבה תורה במלקות, כאילו אכל (שתה) את האיסור בעין.
מכאן אתה דן לכל התורה כולה: ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם, ואין איסורו איסור הנאה, ויש היתר לאיסורו - עשה בו טעם כעיקר, כלאים - שאיסורו איסור עולם, ואיסורו איסור הנאה, ואין היתר לאיסורו - אינו דין שיעשה טעם כעיקר. והוא הדין לערלה בשתים.
ממשיכה הברייתא ללמוד מדין טעם כעיקר בנזיר גם לדינים אחרים בתורה באופן הבא: נזיר הינו ''איסור קל'' בשלושה מובנים: איסורו הוא לזמן מוגבל (סתם נזירות לשלושים יום), איסורי נזיר אינם נאסרו בהנאה וכן: ניתן להתיר את הנזירות על ידי התרת הנדר. ומכאן לומדים שאם ב''איסור קל'' כמו איסור נזיר למדנו הלכת ''טעם כעיקר'', הרי שבאיסורים אחרים (כלאים וערלה) אשר בהם אין את שלושת הקולות הללו, בוודאי יחול הדין של ''טעם כעיקר''.
בהמשך למדנו כי דינו של רבי יוחנן (היתר מצטרף לאיסור) הוא לשיטת רבי עקיבא, בניגוד לשיטת חכמים. 
 

הנושא

בשלהי דף מ''ד חוזרת הגמרא לדון בהלכתו של רבי יוחנן: 
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: מדרבנן - נשמע לרבי עקיבא.
רב אחא מקשה על דינו של רבי יוחנן, המסייג את הלכת ''היתר מצטרף לאיסור'' רק לדיני נזירות, ואמר לרב אשי, כי לכאורה ניתן ללמוד מדין ''טעם כעיקר'' של חכמים, גם לשיטת רבי עקיבא, ולייחס גם את דין ''היתר מצטרף לאיסור'' לכל התורה כולה. ומיד מסביר: 
מי לא אמרי רבנן: משרת - ליתן טעם כעיקר, מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה לרבי עקיבא נמי: משרת - להיתר מצטרף לאיסור, מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה כולה.
חכמים מייחסים את דין ''טעם כעיקר'' הנלמד גם מן המילה מִשְׁרַת, לכל התורה כולה. אם כן, אומר רב אחא, נלמד אותו דבר גם לדין של רבי עקיבא (אשר רבי יוחנן סובר כמותו), ונאמר כי גם דין של ''היתר מצטרף לאיסור'' יחול על כל התורה כולה, ולא רק על דין נזיר, בניגוד לדעת רבי יוחנן (אשר אמר כי דין ''היתר מצטרף לאיסור חל רק בדין נזירות ולא בכל התורה כולה).
אמר ליה: משום דהוה נזיר וחטאת - שני כתובין הבאין כאחד, ואין מלמדין. 
רב אשי ענה לרב אחא ואמר כי אין ללמוד מנזיר דין ''היתר מצטרף לאיסור'' לכל התורה כולה, כיוון שיש עוד פסוק בדיני חטאת המלמד אותו דין (היתר מצטרף לאיסור), ויש לנו כלל ''שני כתובין הבאים כאחד אינן מלמדים''. 
איסור חטאת הינו - אכילת בשר חטאת פסולה (למשל חטאת פיגול, נותר טמא ועוד) עם בשר כשר, כך שיש בתערובת פחות מכזית בשר חטאת פסולה, בכל אופן עוברים על איסור אכילת בשר חטאת פסולה. 
בהמשך הגמרא נקבע כי תערובת של בשר כשר עם בשר חטאת (כשרה), מקבלת את הדין של ''הבשר החמור'' וכל התערובת חייבת להיאכל על ידי כוהנים, בתוך העזרה במשך יום ולילה כמו כל דיני קרבן חטאת. 
 

מהו המסר

הכלל של "שני כתובים הבאים כאחד אינם מלמדים" מוזכר הרבה בגמרא, ומשמעותו שאין ללמוד מהלכה המוזכרת בשני דינים לכל התורה כולה. הסיבה לכך מעניינת: אם היינו רוצים ללמוד בדין ''בנין אב'' לכל התורה כולה, התורה הייתה יכולה להסתפק וללמד רק במקום אחד. אך משהתורה חזרה על אותו דין גם במקום אחר, מסיקים כי דין זה חל רק בשני המקומות הללו, ולא נלמד מהם על כל התורה כולה. 
יש לציין כי לא כולם מסכימים לכלל זה, ויש דעה הסוברת כי שני כתובים ''עדיין'' יכולים ללמד, ורק שלושה כתובים הבאים כאחד אינם מלמדים. 
נלמד מכלל זה לדבר דיבור תמציתי וקולע. אם מבקשים להעביר מסר, הרי שיש לומר אותו בצורה ברורה, שאינה משתמעת לשתי פנים. כשם שהתורה אינה חוזרת על אותה הלכה מספר פעמים (אלא אם כן יש משמעות לחזרה זו), כך גם אנו נשאף לדבר דיבור ברור ולהעביר את המסרים באופן מתומצת וברור לכול. 

 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]