|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
לא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק – קיקיון
"משנה. במה מדליקין ובמה אין מדליקין? אין מדליקין לא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך, ולא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים. ולא בזפת, ולא בשעוה, ולא בשמן קיק, ולא בשמן שריפה וכו'" (שבת, כ ע"ב).
זהותו של שמן הקיק, האסור לשמוש בנר שבת, נתונה למחלוקת אמוראים עליה אנו לומדים בסוגייתנו: "ולא בשמן קיק וכו'. מאי שמן קיק? אמר שמואל: שאילתינהו לכל נחותי ימא ואמרו לי: עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. רב יצחק בריה דרב יהודה אמר: משחא דקאזא. ריש לקיש אמר: קיקיון דיונה. אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי קיקיון דיונה, ולצלוליבא דמי, ומדפשקי רבי, ועל פום חנותא מדלן יתיה, ומפרצידוהי עבדי משחא, ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא"(1). בירושלמי (וילנא, שבת, פ"ב הל' א') אנו מוצאים דעה נוספת ("קיסוסא"): "ולא בשמן קיק. רבי יוסי בשם רבי לייא קיסוסא. רבי יונה רבי זעירא בשם רב יהודה עוף הוא ושמו קיק. תני רבי ישמעאל ואת הקאת זה קיק". מחלוקת זו הסתעפה למחלוקות ראשונים ואחרונים. שמן קיק = שמן קיקיוןבנושא זה ראו בהרחבה את המאמר "לדידי חזי לי קיקיון דיונה, ולצלוליבא דמי".
שמן הקיקיון
הסופרים הקלאסיים תיארו שיטות הפקה שונות של שמן הקיקיון. לפי הרודוטוס היו פוצעים את הגרעינים ועוצרים אותם או מבשלים אותם במים ומפרידים את השמן הצף על גביהם. לפי פליניוס היו מולחים את גרעיני הקיקיון ולאחר מכן עוצרים אותם מבלי להשתמש באש או לפצעם. לפי דיוסקורידס השלב הראשון בהפקה היה טחינת הגרעינים בריחיים ולאחר מכן עצירתם בבית הבד. שמן קיק = שמן כותנה
רב יצחק בנו של רב יהודה זיהה את "שמן קיק" כמשחא דקאזא. הערוך (ערך "קזא") פירש: "... הוא שמן של גרעינין שיש בצמר גפן שעושין בגדים ממנו". רש"י פירש: "משחא דקאזא - שמן שעושין מגרעיני צמר גפן, שקורין קוטו"ן". פירוש הלעז קוטו"ן (coton) הוא כותנה ואכן זרעי כותנה מהווים מקור חשוב להפקת שמן המשמש למאכל בצורות שונות. אנו מוצאים את זיהוי זה במפרשים נוספים. בפסקי הרי"ד אנו מוצאים: " ... רב יצחק בריה דרב יהודה אמר משחא דקזא. פי' גרעיני צמר גפן ועושין מהן שמן, והוא פסול. ואף על פי שמפרי העץ יוצא, וכל השמנים היוצאין מפרי העץ כשירין, זה פסול, מפני שאינו יוצא צלול אלא עב ואינו נמשך אחר הפתילה". רבי פרחיה (בשיטת הקדמונים) הביא את שמו הערבי: "... מישחא דקזא. שמן היוצא מגרעיני צמר גפן. ובלשון ישמעאל חב' אלקטן". שמן קיק = שמן עוף הקיק
שמואל זיהה את שמן הקיק על פי דברי "יורדי הים": "שאילתינהו לכל נחותי ימא ואמרו לי: עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו". בפסקי הרי"ד נאמר: "ולא בשמן קיק. מאי קיק, אמר שמואל עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. פי' ומשמנו עושין שמן, ודינו כמו חלב מהותך שהוא פסול וכו'". כאן מתעוררת השאלה מהו העוף קיק? הירושלמי (וילנא, שבת, פ"ב הל' א') מזהה את הקאת בפסוק "וְאֶת־הַתִּנְשֶׁ֥מֶת וְאֶת־הַקָּאָ֖ת וְאֶת־הָרָחָֽם" (ויקרא, יא י"ח) עם הקיק. בתרגום יונתן (שם) אנו מוצאים "וְיַת אוּתְיָא וְיַת קָקָא וְיַת שַׁרְקָרְקָא" (על הקאת ראו במאמר "קאת זו הקוק רחם זו שרקרק"). במאמר הועלו כמה הצעת לזיהוי עוף זה. לילית, שקנאי וקוקיה. ח. י. קאהוט (ערך "קק") הציע לזהות את הקיק כ"עוף הים וצווארו ארוך" (Langhalsiger Seevogel). עוף זה הוא אולי הברבור ולדעתו מקור השם פרסי قو (קו). "מוסף הערוך" פירש: פירוש קיק בלשון יוני מין עוף ואומרים שיושב בימים וגם קיק בלשונם מין נטע אשר מגרעיניו עוצרים שמן לנרות ולרפואה". קשה להניח שאכן הברבור הוא הקאת כי הוא מקובל כעוף כשר בניגוד לקאת שהיא עוף טמא. מאידך גיסא מסתבר יותר שניתן להפיק שמן למאור מברבור מאשר במינים האחרים שהוצעו כזיהוי לקאת.
(1) פירוש: שנינו במשנה כי לא מדליקים נרות שבת בשמן קיק. ושואלים: מאי [מהו] שמן קיק זה? אמר שמואל: שאילתינהו [שאלתי אותם] את כל נחותי ימא [יורדי הים], ואמרו לי: עוף אחד יש בכרכי הים ו"קיק" שמו, ומשמנו עושים את שמן הקיק. רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה אמר: המדובר הוא במשחא דקאזא [שמן כותנה]. ריש לקיש אמר: הוא שמן שנעשה מן הקיקיון, כעין קיקיון של יונה. ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי [אני ראיתי] את מין הקיקיון של יונה ולעץ צלוליבא דמי [הוא דומה] ומדפשקי רבי [וגדל על יד תעלות מים], ועל פום חנותא מדלן יתיה [פתחי החנויות מדלים אותו], ומפרצידוהי עבדי משחא [ומגרעיניו עושים שמן], ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא [ותחת ענפיו נחים כל חולי ארץ ישראל].
רשימת מקורות:ז. עמר וא. שוויקי, "במה מדליקין", אלקנה תשס"ג, עמ' 69-72. לעיון נוסף:
באתר "צמח השדה": "קיקיון מצוי".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
|
