טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
לא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך – טוואי המשי
"משנה. במה מדליקין ובמה אין מדליקין? אין מדליקין לא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך, ולא בפתילת האידן ... ולא בכלך. אמר שמואל: שאלתינהו לכל נחותי ימא, ואמרי לי: כולכא שמיה. רב יצחק בר זעירא אמר: גושקרא. רבין ואביי הוו יתבי קמיה דרבנא נחמיה אחוה דריש גלותא, חזייה דהוה לביש מטכסא. אמר ליה רבין לאביי: היינו כלך דתנן. אמר ליה: אנן שירא פרנדא קרינן ליה. מיתיבי: השיראים והכלך והסיריקין חייבין בציצית! תיובתא דרבין תיובתא איבעית אימא: שירא לחוד ושירא פרנדא לחוד" (שבת, כ ע"ב).
פירוש: עוד שנינו במשנה כי לא מדליקים בכלך. אמר שמואל: שאלתינהו שאלתי אותם] את כל נחותי ימא [יורדי הים] ואמרי [ואמרו] לי שכלך האמור במשנה כולכא שמיה [שמו] היום. רב יצחק בר זעירא אמר: כלך הוא גושקרא [פקעת של תולעת משי]. ומסופר כי רבין ואביי הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] רבנא נחמיה אחוה דריש גלותא [אחיו של ראש הגולה]. חזייה דהוה לביש מטכסא [ראה אותו רבין את ר' נחמיה שהוא לבוש סוג משי]. אמר ליה [לו] רבין לאביי: היינו [זהו] הכלך דתנן [ששנינו במשנתנו]. אמר ליה [לו] אביי: אנן [אנחנו] "שירא פרנדא" קרינן ליה [קוראים אנו לו]. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: השיראים והכלך והסיריקין [סוג משי] חייבין כולם בציצית, והרי שהשיראים והכלך הם מינים שונים, ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רבין שקרא כלך לשירא פרנדא! ומעירים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא. איבעית אימא [אם תרצה אמור], ותתרץ כי שירא לחוד, ושירא פרנדא לחוד. ושירא פרנדא הוא המין הזהה לכלך (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).הרב שטיינזלץ).
שם עברי: טואי המשי שם באנגלית: Silkworm שם מדעי: Bombyx mori
שם נרדף במקורות: כלך, "צמר חיה שבים"?
נושא מרכזי: מהו ה"כלך"?
לריכוז מאמרים על טוואי המשי וקישוריות הקש/י כאן.
את ה"כלך" כחומר גלם להכנת חוטים או אריגים אנו פוגשים בכמה הקשרים. בסוגייתנו אנו לומדים על ה"כלך" כחומר שניתן להכין ממנו פתילות לנרות. בברייתא המובאת בהמשך הסוגייה נאמר: "השיראים והכלך והסיריקין חייבין בציצית". לגבי קבלת טומאה אנו לומדים: "אמר אביי: האי תנא דבי רבי ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי רבי ישמעאל. דתני דבי רבי ישמעאל: בגד אין לי אלא בגד צמר ופשתים, מניין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים נוצה של עזים והשירין והכלך והסריקין תלמוד לומר או בגד" (שבת, כז ע"א). לענין נגעים נאמר במדרש ספרא (תזריע, ה' י"ג): "והבגד יכול השיריים והסיריקון והכלך וצמר גפן וצמר גמלים וצמר ארנביים ונוצה של עזים תלמוד לומר בבגד צמר או בבגד פשתים". התוספתא (שבת, ליברמן, פ"ט הל' ג') מנתה את שיעור חיוב ההוצאה בשבת של הכלך: "המוציא מצמר גפן וצמר כלך מצמר גמלים ומצמר ארנבים ומצמר חיה שבים ושאר כל הנטוים כולן מלא הסיט כפול הרי זה חייב וכו'". במשנה בכלאים (פ"ט מ"ב) נאמר: "השיריים והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורים מפני מראית העין וכו'". מפרש הרמב"ם: "שירים וכלך, מיני משי נראין כאלו הן צמר ופשתים, לפי שאחד מהן רך כפשתן והשני קשה ומשעיר כצמר".
זהותו של הכלך שהיתה ידועה בתקופת המשנה נעלמה מהאמוראים שנאלצו לברר אותה אצל יורדי הים והיתה נתונה, לפחות לכאורה, למחלוקת בסוגייתנו: "אמר שמואל: שאלתינהו לכל נחותי ימא, ואמרי לי: כולכא שמיה. רב יצחק בר זעירא אמר: גושקרא. רבין ואביי הוו יתבי קמיה דרבנא נחמיה אחוה דריש גלותא, חזייה דהוה לביש מטכסא. אמר ליה רבין לאביי: היינו כלך דתנן. אמר ליה: אנן שירא פרנדא קרינן ליה". משורות אלו בסוגיה ניתן להסיק שלכלך היו שמות נוספים במקומות אחרים. בפי "יורדי היום" הוא נקרא "כולכא" ואילו רב יצחק בר זעירא כינה אותו בשם "גושקרא". בשיחתם של רבי ואביי עולים שני שמות נוספים: "מטקסא" ו"שירא פרנדא". בירושלמי (וילנא, כלאים, פ"ט הל' א') מופיע שם נוסף: "השיריין מטכסה והכלך אגבין קיסריי (בגרסה אחרת "אנבין"). אמר רבן שמעון בן גמליאל חזרתי על כל מפרשי הים ואמרו כלכה שמו: אבל אסורין מפני מראית העין". מפרש פני משה: "אגבין קיסריי. אגבין שמו הבא מקסרי ואמר רשב"ג חזרתי על כל מפרשי הים לומר לי מה הוא ואיך הוא נקרא ואמרו כלכה שמו ואין לו שם אחר".
ייתכן ורב יצחק בר זעירא איננו חולק על שמואל בשם "גושקרא" ולמעשה רק מתאר את מעמדו של הכלך כמשי נחות. רש"י מפרש את משמעות המונח "גושקרא": "על שם פסולת, וגם פת סובין כמו כן נקראת במסכת גיטין". רש"י מתייחס לאגדת החורבן (גיטין, נו ע"א) המספרת על האשה העשירה מרתא בת בייתוס: "... שדרתה לשלוחה ואמרה ליה: זיל אייתי לי סמידא. אדאזל איזדבן, אתא אמר לה: סמידא ליכא, חיורתא איכא, אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל איזדבן, אתא ואמר לה: חיורתא ליכא, גושקרא איכא, א"ל: זיל אייתי לי וכו'"(1). מפרש רש"י: "גושקרא - פת קיבר שאונדיי"ר". ד"ר מ. קטן מתרגם את הלעז Seondier = "משני, בעל איכות נמוכה". למעשה, אם כן, "גושקרא" איננו שם של סוג משי אלא מונח כללי העשוי להתייחס לחומרים שונים בעלי חשיבות משנית ובדוגמה שלפנינו הוא מציין משי באיכות ירודה.
זהות הכלך נתונה למחלוקת המפרשים. הערוך (ערך כלך") כתב: "... פירוש כלך גושקרא מטכסא השיראין והסיריקון כולן ממין שירא פרנדא הן אלא משונין באריגתן. יש מהן דקים ויש מהן עבין יש מהן בניר אחד ויש מהן בב' נירין. ויותר יש שיש בהן צורה ויש שאין בהן צורה כדאמרינן ברוקם וחושב. ויש מפרשים כלך פסולת של משי אותן קליפות שנשארו מן המשי שמוציאין התולעין ואין נוחין לטוות"(2). גם לדעת רש"י השמות השונים מייצגים סוגי משי שונים אלא שבניגוד לערוך המייחס את הבדלי האיכות לאופן האריגה והרקמה רש"י סבר שההבדל נובע מסוג חומר הגלם. "גושקרא - פסולת של משי העשוי ככובעים, והוא בית התולעת, וקורין לו פולויי"ל ונופצים אותו, וטווהו ועושה ממנו בגד, ואסור לעשות ממנו פתילה כדאמר בכל פסולי פתילות דמתניתין שהאור מסכסכת בהן קופצת ונפסקת, ואין השלהבת עומדת במקומה". ד"ר מ. קטן תירגם ב"אוצר לעזי רש"י" שפולויי"ל היא פסולת של משי גולמי. לדעתו חומר זה הוא חלקה החיצוני של פקעת גולם טואי המשי. "בית התולעת" שרש"י מזכיר הוא ללא ספק פקעת גולם טואי המשי. מטכסא - לבוש העשוי מאותו כלך. שיראים - מעיל העשוי מעיקר המשי. סיריקין - עשוי מן המשי הרך המתפצל, ומצוי במשי, וקורין לו במקומנו יד"ש (לדעת ד"ר קטן הפירוש של המילה יד"ש הוא פסולת). השיראים הם האיכותיים ביותר ומיוצרים מהחלק העיקרי של הפקעת. גם לדעת הרמב"ם שהובא לעיל מדובר בסוגי משי אלא שהם שונים זה מזה בטקסטורה שלהם: "שירים וכלך, מיני משי נראין כאלו הן צמר ופשתים, לפי שאחד מהן רך כפשתן והשני קשה ומשעיר כצמר".
בין המפרשים אנו מוצאים מגוון זיהויים נוספים של הכלך. הריבמ"ץ (כלאים, פ"ט מ"ב) פירש: "השירים והכלך, ירוש' השירים מיטקסא, והוא עשוי, מפשתים ומשי, והכלך אצבין, והוא עשוי ממשי וצמר וכו'". לדעתו הכלך איננו סוג משי אלא שם של סוג אריג או אולי חוט העשוי מתערובת של משי וצמר בדומה ל"מיטקסא" העשוי ממשי ופשתן. בהמשך דבריו כתב: "אבל אסורין מפני מראית העין. ללבוש מיטקסא או כלך". גם הרמב"ם ייחס לכלך מאפיינים של צמר אלא שלא ברור אם כוונתו לתכונות שלו או לתכונות שהן כתוצאה מעירוב עם צמר. זיהוי שונה לגמרי(3) מובא ברמב"ם (הלכות כלאים, פ"י הל' א'): "אין אסור בכלאי בגדים אלא צמר ופשתן בלבד שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, ויש בכרכי הים כמו צמר שגדל על האבנים שבים המלח תבניתו כתבנית הזהב והוא רך ביותר וכלך שמו(4) ואסור עם הפשתן מפני מראית העין שהוא דומה לצמר רחלים, וכן השירים והכלך אסורין מפני מראית העין". "ים המלח" בלשון הרמב"ם הוא כינוי לים התיכון שמימיו מלוחים בניגוד למקווי מים מתוקים. פירוש זה תמוה לאור דברי התוספתא שהובאה לעיל: "המוציא מצמר גפן וצמר כלך מצמר גמלים ומצמר ארנבים ומצמר חיה שבים וכו'" מהם עולה שהכלך ו"צמר חיה שבים" הם דברים שונים(5). ז. עמר חקר את פשר השם "צמר חיה שבים" ומצא שבמקורות היוונים שנכתבו בתקופת חז"ל נזכר מין של צמר יקר שהופק מיצור ימי ושימש לאריגים יקרים ביותר. הוא ציין למשל רשימת תעריפי מחירים שפרסם הקיסר דיוקליטיאנוס בשנת 301 ובה מוזכרים מיני צמר ובהם צמר ארנבות ו"צמר הים". לפי המקורות מדובר בצדפה גדולה המאכלסת את חופי הים התיכון שנקראת בשם מניפנית אצילה (Pinna nobilis). צדפה זו נאחזת בתשתית בעזרת סיבים חלבוניים הנקראים ביסוס (byssus) שהיא מפרישה מבסיסה. סיבים אלו שימשו ומשמשים עד היום בתעשיית טקסטיל יוקרתית. ז. עמר הציע לזהות את גרבי הצמר שנקראו "מנעלות הפִּינון" במשנה בכלאים (פ"ט מ"ז) עם סיבי ה – Pinnaa. נאמר במשנה: "הברסין והברדסין והדלמטיקיון ומנעלות הפינון לא ילבש בהן עד שיבדוק. רבי יוסי אומר הבאים מחוף הים וממדינת הים אינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן בקנבוס וכו'". השערה זו מפתה לאור הדמיון בין השם המשנאי והשם הלטיני ובנוסף דברי רבי יוסי שאמר "הבאים מחוף הים וממדינת הים" הרומזים על בעל חיים ימי. מאידך גיסא עומד בפניה קושי משמעותי משום שאין מדובר בצמר כבשים ואם כן מה החשש לכלאים? מפרש הרמב"ם: כל השמות הללו לא נתבררו לנו, אבל הענין מובן שהם כולם של צמר מלבישים בהם את הרגלים והשוקים כגון הגרבים וה"קלסאת" וכיוצא בהן. אמר שאסור ללבשן עד שיבדקם שמא הם תפורין בפשתן". אמנם בהלכות כלאים אסר הרמב"ם את "צמר הים" עם פשתן בגלל מראית עין אך מדוע יש לבדוק את "מנעלות הפינון" שמא הם נתפרו עם פשתן? אם יש צורך לבדוק כנראה שאין הם נראים לעין ואם כן מדוע יאסרו משום "מראית עין"?
 |
|
 |
|
תמונה 1. מניפנית אצילה צילם: Ato 01 |
|
תמונה 2. מניפנית - בקצה משמאל הביסוס צילם: John Hill |
 |
|
 |
|
תמונה 3. סיבי הביסוס צילם: John Hill |
|
תמונה 4. כפפה עשויה "משי ים" צילם: John Hill |
"צמר חיה שבים"
הביטוי "צמר חיה שבים" מתייחס ככל הנראה לאריג הנקרא בימינו "משי ים" (Sea Silk). אריג זה עדין מאד, נדיר ויקר ונעשה מסיבי משי ארוכים הנקראים "ביסוס" (ואולי זה הבוץ המקראי). הסיבים מופרשים מבלוטה ברגל צדפה גדולה הנקראת "מניפנית אצילה"(6) מין אנדמי לים התיכון. שמה העממי באנגלית הוא Pen Shell. ה"ביסוס" משמש את הצדפה על מנת לעגן את עצמה בקרקעית. אריג זה יוצר באזור הים התיכון עד לתחילת המאה ה – 20 (ראו תאור של תעשייה זו במאמרו של ז. עמר(7)). הצדפה, שאורכה עשוי להגיע לעיתים עד 1 מ', נאחזת בסלעים באזור הגאות והשפל בעזרת ציצת סיבים דקים וחזקים כאשר הקצה המחודד שלה פונה מטה. אורך הסיבים עשוי להגיע ל – 6 ס"מ וצבעם לאחר טיפול במיץ לימון הופך לזהוב יציב. אריגי ה"ביסוס" עדינים יותר ממשי, קלים ומחממים. מקובל היה להגיד שניתן לדחוס זוג כפפות אשה לחצי קליפת אגוז וזוג גרביים לתוך קופסת טבק הרחה. קרוב לוודאי שלאריג זה התכוון הרמב"ם כשכתב "ויש בכרכי הים כמו צמר שגדל על האבנים שבים המלח תבניתו כתבנית הזהב והוא רך ביותר וכלך שמו".
(1) פירוש: ועל רעב זה מסופר: אשה אחת ושמה מרתא בת בייתוס עתירתא [עשירה] שבירושלים הויא [היתה]. שדרתה [שלחה] לשלוחה ואמרה ליה [לו]: זיל אייתי [לך הבא] לי סמידא [סולת]. אדאזל איזדבן [עד שהלך נמכרה הסולת]. אתא [בא] אמר לה: סמידא ליכא, חיורתא איכא [סולת אין, קמח יש], אמרה ליה [לו]: זיל אייתי [לך הבא] לי קמח. אדאזל אזדבן [עד שהלך נמכר הקמח]. אתא [בא] ואמר לה: חיורתא ליכא, גושקרא איכא [קמח אין, סובין יש]. אמרה ליה [לו]: זיל אייתי [לך הבא] לי. אדאזל אזדבן [עד שהלך נמכר] גם זה. אתא [בא] ואמר לה: גושקרא ליכא, קימחא דשערי איכא [סובין אין, קמח שעורים יש], אמרה ליה [לו]: זיל אייתי [לך הבא] לי קמח שעורים. אדאזל איזדבן [עד שהלך נמכר גם זה].
(2) ב"למוד ערוך" אנו מוצאים אולי רמז לאופן בו זיהה הרמב"ם את הכלך (ראו להלן): "... יש לעיין במה פליגי היש מפרשים עם הפירוש קמא של הערוך ואולי לפי הפירוש קמא של הערוך הוי כלך מין הנקרא משי הגדל בכרכי הים (עי' רעמב"ט ותוי"ט פ"ט ממס' כלאים) מה שאין כן לי"מ הוי מן התולעים כסתם משי כנודע. ואולי עוד י"ל דלפירוש קמא הוי כלך מין בנוני ולי"ס הפסולת".
(3) במשנה ב"במה מדליקין" זיהה הרמב"ם את הכלך עם משי.
(4) תיאורו של הרמב"ם דומה לתיאורים המופיעים בספרות הערבית בתקופתו.
(5) ניתן ליישב בדוחק שלדעת הרמב"ם יש שני סוגי כלך: אחד הוא משי והשני "צמר הים". הקושי בהסבר זה הוא שאם גם "צמר הים" נקרא כלך הייתה צריכה התוספתא לכתוב "כלך (חיה) שבים".
(6) הצדפה נאספה גם עבור בשרה ולעיתים מצאו בה פנינים באיכות טובה.
(7) ז. עמר, "צמר חיה שבים", "קדמוניות הטבע והריאליה בישראל".
מקורות עיקריים:
ז. עמר וא. שוויקי, "במה מדליקין", אלקנה תשס"ג, עמ' 43-44.
ויקיפדיה (ערך Pinna nobilis).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
