דרך המלך / רפי זברגר

פסחים כט ע''ב 
 

הקדמה

לאחר שלמדנו בארוכה את זמני איסור אכילת חמץ לפני פסח, בתוך החג ולאחריו, עוברת הגמרא לדון על דיני תערובת חמץ עם מאכל מותר. נקדים מספר הקדמות לנושא תערובות:
• מדין תורה תערובת של איסור בהיתר מתבטל ברוב (אם החלק המותר גדול מהחלק האסור – התערובת מותרת).
• חכמים גזרו וקבעו כללים מחמירים יותר:
o מין במינו, יש מחלוקת רבי יהודה וחכמים.
 רבי יהודה פוסק כי אם מדובר בתערובת של שני מרכיבים לחים (לח בלח), ויש ''בנותן טעם'' (טעם האיסור מורגש בתערובת) אין ביטול ברוב.
רק אם ההיתר גדול פי שישים (בטל בשישים) מהאיסור – האיסור בטל. 
חכמים פוסקים כי גם מין במינו, לח בלח – בטל ברוב.
 מין במינו ''יבש ביבש'', גם רבי יהודה פוסק כי האיסור בטל ברוב. 
o מין בשאינו מינו – בכל מקרה שיש ''נותן טעם'' בטל בשישים ולא בטל ברוב. 
 

הנושא

הגמרא מפרטת דעותיהם של שלוש אמוראים: רב, שמואל ורבי יוחנן. במאמר זה נתמקד בדברי רב. 
אמר רב: חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו – אסור. שלא בזמנו, במינו – אסור, שלא במינו - מותר.
בתוך חג פסח נאסר חמץ גם בתערובת, בין אם נתערב במינו, או נתערב עם מאכל שאינו מינו. 
אבל נתערב החמץ לאחר הפסח (שלא בזמנו) תלוי: אם נתערב במינו – נאסרה התערובת, אך אם נתערב בשאינו מינו – מותר.
במאי עסקינן? אילימא בנותן טעם - שלא בזמנו שלא במינו מותר? הא יהיב טעמא!
מנסה הגמרא להבין על אילו מצבים דיבר רב: אם נאמר כי טעם החמץ מורגש בתערובת (נותן טעם) – קשה מדוע לאחר הפסח מותר בתערובת שלא במינו, אם טעם החמץ מורגש בתערובת. לכאורה, היה צריך לאוסרו, שהרי רב בוודאי פוסק כרבי יהודה האוסר חמץ לאחר הפסח (מכך שרב אסר תערובת חמץ במינו), ולכן לכאורה היה צריך לאסור גם תערובת עם שאינו מינו.
אלא במשהו חמץ. 
לאור הקושיה לעיל, מתקנת הגמרא ואומרת כי רב לא דיבר ''בנותן טעם'', אלא בכמות קטנה מאוד של חמץ ('''משהו''), שהתערבה עם מאכל מותר, גם אם אין טעם החמץ בתערובת. והגמרא מיד מסבירה ומרחיבה:
בזמנו, בין במינו בין שלא במינו – אסור. רב לטעמיה, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה, במינו – במשהו, שלא במינו - בנותן טעם. רב - גזר חמץ בזמנו שלא במינו, אטו מינו.
בתוך הפסח(בזמנו) רב אוסר בכל מקרה (גם מין במינו, וגם בשאינו ממינו). במינו – נאסר כאמור בכל שהוא, כיוון שהוא (וגם שמואל) סוברים כי כל תערובת של איסור בתורה, אם נתערב במינו – נאסר במשהו. רב ושמואל אמרו שאם נתערב עם אוכל שאינו מינו – נאסר רק בנותן טעם, אבל מכיוון שחמץ הוא איסור חמור (עונשו כרת, וגם מוגדר כ''דבר שיש לו מתירים''), גוזרים שאינו מינו אטו מינו, לכן גם תערובת עם מאכל שאינו מינו – נאסר במשהו (כמו ''מינו"). 
ממשיכה הגמרא להסביר את הסיפא של דברי רב:
ושלא בזמנו במינו – אסור, כרבי יהודה. ושלא במינו – מותר. דשלא בזמנו, ושלא במינו, אטו מינו - כולי האי לא גזרינן.
חמץ שעבר עליו הפסח (שלא בזמנו) נאסרה תערובת שלו עם מאכל דומה לו (מינו), כיוון שרב סובר כרבי יהודה במשנתנו, האוסר מן התורה גם חמץ שעבר עליו הפסח (כנכתב לעיל), ומכיוון שכך, הרי נאסר כבר במשהו (על פי שיטתו ושיטת שמואל שכל איסורין שבתורה נאסרים במינם במשהו). אבל אם נתערב חמץ שעבר עליו הפסח עם מאכל שאינו מינו – מותר. סברתו: "לא גוזרים כל כך".
 

מהו המסר

סברת רב בחמץ שעבר על הפסח שנתערב עם שאינו מינו, כי ייאסר רק בנותן טעם, כיוון ש''לא גוזרים כל כך'' דורשת ביאור. הרי רב סובר כרבי יהודה שחמץ לאחר הפסח אסור אף מדאורייתא, מדוע אם כן, לא גוזרים גם על חמץ שנתערב בשאינו מינו, כמו שגזרנו בתוך פסח (כדלעיל).
רש''י מסביר ואומר כי יש הבדל בין איסור חמץ בפסח, המחייב גם עונש כרת על אכילתו, לאיסור חמץ לאחר הפסח שאינו מחייב כרת, גם לשיטת רבי יהודה. לכן סובר רב, כי דין זה ''חוזר'' לדין רגיל של תערובות, אשר נאסר שלא במינו רק בנותן טעם (לפי שיטת רב ושמואל).
אנו רואים כי גם כאשר גוזרים גזירות דרבנן, מפעילים שיקול דעת, ולא גוזרים בכל מקרה: בתוך פסח גוזרים בגלל חומרת האיסור, ואחרי הפסח לא גוזרים.
נשתדל לנהוג כך גם בחיינו. לא נשאף להחמיר על עצמנו בכל מקרה. רק אם ''יש צורך'' כמו למשל, השגת מטרה חשובה וכדו'. ברירת מחדל – נלך ''בדרך המלך'', נבצע את המוטל עלינו ותו לא.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]