משהה את החמץ על מנת לבערו

הרב דב קדרון

פסחים כט ע"ב

בתוספות (ד"ה רב אשי) נאמר שלמרות שאסור להשהות חמץ בפסח, מי שמשהה את החמץ ודעתו לבערו, אלא שבאופן זמני אין לו אפשרות לבער אותו – אינו עובר על איסורי בל ייראה ובל יימצא.

לעומת זאת בעל שו"ת שאגת אריה (סימן פ) כתב שרש"י והרמב"ם חולקים על כך וסבורים שגם אם דעתו של האדם לבער את החמץ – הוא עובר על איסורי בל ייראה ובל יימצא בכל רגע שהוא משהה את החמץ.

החמץ הוא משל ליצר הרע, וכשם שאסור להשהות את החמץ, כך גם אסור להשהות את התשובה על עבירה. בקשר לכך כתב מרן הרב קוק זצ"ל בספר אורות התשובה (פרק יב אות ד):

"מה שמוטבעים לפעמים במניעות גדולות, בין בעניינים שבין אדם למקום, בין בעניינים שבין אדם לחברו, לא יעכב כלל את התשובה הרוחנית. וכיוון שמבקשים לשוב אל ה' שבים, והאדם מתחדש כבריה חדשה. והציצים המעשיים, שצריכים לזירוז גדול לתקנם, יצפה עליהם תמיד לתקנם, ויסגל לעצמו מדת השפלות ביותר כל זמן שלא תקן איזה דבר בפועל ממה שיש לו לתקן בדרך מעשי, וישתוקק לתקון השלם, וממילא יבוא הדבר לידי כך שיעזרהו השי"ת לתקן הכל בפועל".

כלומר, מי שמשהה את התשובה בגלל גאוותו, כאשר יש בידו אפשרות ובכל זאת אינו שב בתשובה – עובר בכך על איסור, אולם אם עושה זאת מחוסר ברירה, מתוך ענווה ושפלות לא יינזק מכך ויעזרהו הקב"ה לתקן את הכל.