גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רמ"ה מדור "עלי הדף"
מסכת פסחים
דף כו ע"א
האם נרות המנורה שבבית המקדש - אסור להשתמש לאורם?
במאמר הקודם הבאנו מה שדנו האחרונים כלפי תירוצו הראשון של ה'בית יוסף' (או"ח סי' תרע): "שחילקו שמן שבפך לשמנה חלקים, ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק אחד, והיה דולק עד הבוקר, ונמצא שבכל הלילות נעשה נס", [דלכאו' לפ"ז איך הדליקו ביום השבת בשמן פחות מכשיעור, הא לפי הסוברים שאין יוצאין חובת הדלקה בפחות מכשיעור, היה בכך משום חשש חילול שבת מן התורה].
והבאנו ליישב מכמה אחרונים (ראה 'בנין דוד' עניני חנוכה אות טז; שו"ת 'חמדת שאול' סי' סה) בהקדם מה שדנו אודות הדלקת נרות בשבת, דהנה כתב הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ג ה"י): "...הדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להן זמן שנאמר (ויקרא כד, ב) 'להעלות נר תמיד'" ("תמיד - אף בשבת". תו"כ אמור יג), ולכאורה תמוה, דהנה הר"ן (על הרי"ף שבת ט. מדפי הרי"ף) כתב בטעם מאן דאמר דאסור להשתמש לאור נר חנוכה, "דכיון שעל ידי נס שנעשה במנורה תקנוה עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל", וכן כתב הרשב"א (שבת כא: ד"ה אמר ר' ירמי'), ולפי זה ראויה שתחשב הדלקת נרות המנורה כמקלקל, כי אי אפשר ליהנות מהבערת האש, ואינו אלא כמקלקל את השמן, וכל המקלקלין פטורים, ואיסורם אינו אלא מדרבנן, ולמה אם כן הוצרך הפסוק להתיר המלאכה בשבת. והתירוץ לכך הוא, שכל שהוא לצורך מצוה נחשב כמתקן (עי' שבת קו. ובתוד"ה מה לי), ובכן שפיר נחשבת הדלקת נרות מנורה תיקון ולא קלקול, שהרי יוצאים בכך מצות הדלקת נרות המנורה, והיתה נאסרת בשבת לולא שהתירה התורה במפורש.
ובהקדמה זו תירצו את הקושיא האמורה, דממה נפשך לא היה בהדלקה בפחות מכשיעור משום חילול שבת דאורייתא, כי אם יעשה להם נס וידלק כל הלילה, הרי יצאו ידי חובת המצוה, ומצות הדלקת נרות דוחה שבת, ואם לא יעשה להם נס, תהא בהדלקה זו משום מקלקל, שהרי אסור ליהנות מאורה, וכל המקלקלין פטורין, ואי משום איסור שבות דרבנן, הרי אין שבות במקדש.
והנה בעיקר הדבר שהעלו הראשונים, שבנרות המנורה היה אסור להשתמש לאורה, לא ביארו לנו טעם הדבר, ובפשטות, האיסור הוא מפאת מעילה בהקדש, ולא מצד עצם מצות הדלקת המנורה, ולכן גם כשלא יצאו יד"ח בהדלקת המנורה אסור להשתמש לאורה, דאיסור מעילה ישנו בשמן של הקדש בכל ענין, גם כשאין יוצאים ידי חובה.
אכן יש לדון בזה מסוגיא דמכילתין (כו, א): "קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה", והנאת אורה היא בגדר מראה - שאין בה משום מעילה, ואם כן למה נאסר להשתמש לאור המנורה בביהמ"ק, והגם שבהמשך הגמרא אמרו: "מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא", הרי משמע מדברי רש"י בסוגיין שאינו אלא איסור מדרבנן (וכן מבואר בעוד ראשונים), ואילו מן התורה מותר לכתחילה להנות ממראה וקול של הקדש, ובכן תמוה מאוד מה שנתקשו, מדוע יש צורך להתיר הדלקת נרות המנורה ביום השבת, הלא אינו אלא כמקלקל בעלמא, ומן התורה אין כאן מקלקל כלל, כי מה"ת מותר להנות ואין כאן משום מעילה (עי' שו"ת 'שאילת יעבץ' ח"א סי' ד; 'מור וקציעה' סי' תרעג).
ויתכן שקושייתם אינה אלא לפי דעת הראשונים (עי' חידושי רבינו דוד), שמה שאמרו: "מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא", היינו, שאסור מן התורה, ולפי זה אתי שפיר קושייתם, דאם אסור ליהנות שפיר יחשב כמקלקל בעלמא - לולי שיש בכך משום תיקון מצוה.
כן יש לדעת, שבירושלמי מבואר להדיא, שגם איסורא ליכא בקול ובמראה, דעל הא דתניא (סוכה נג, א): "אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה", איתא בירושלמי (סוכה פ"ה ה"ג) שלא היו מועלות בכך, "דאמר רבי יהושע בן לוי, הריח והמראה והקול אין בהן מעילה", ומבואר להדיא שמותרות היו לברור לכתחילה - שלא כדברי הגמרא דידן, ולפי שיטת הגמרא דידן כבר כתבו התוס' (שבת כא, א ד"ה שמחת): "לא שהיתה בוררת, אלא שהיתה יכולה לברור", כי אכן איסור יש בדבר, ולפי הירושלמי גם כן לא קשה מענין הדלקת נרות מנורה בשבת, דמותר לכתחילה ליהנות מאור המנורה - ואין בכך שום קלקול.
עוד יש לתמוה ביסוד הדבר, שהדלקת נרות המנורה בבית המקדש ראויה היא שתחשב כמקלקל בגלל שאסור להשתמש לאורה, הלא בעצם האור אין שום קלקול וניתן להשתמש בו, אלא, אריא הוא דרביע עליה, ומדוע תיחשב כמקלקל בעלמא, הא אינה דומה לשאר מקלקל שבש"ס - שבעצם הדבר יש קלקול ואינו ראוי לכלום. אמנם, קושיא זו תלוי' במה שמובא ב'מנחת חינוך' (מצוה רחץ אות יג), שנחלקו הגאון הר"ר יונתן אייבשיץ זצ"ל והמנ"ח, בכל כגון דא - בדבר שמצד עצמו אין בו שום קלקול, אלא, שיש איסור תורה הרובץ על הדבר שלא ליהנות, האם נחשב כמקלקל או לא.
ונביא הדברים בקצרה: "והנה בהיותי בזה נזכרתי ששמעתי קושיא, ומטו בה משמיה דהגאון מו"ה יונתן בעל אורים ותומים וכרתי ופלתי על המשנה דמכות כ"א ע"ב, 'יש חורש תלם אחד וחייב משום שמונה לאוין, החורש בשור וחמור וכו' וכלאים בכרם ויום טוב', ומקשה הש"ס שם 'ולחשוב נמי זורע ביו"ט'... מאי מקשה דיתחייב ביו"ט משום זורע, הא מבואר במשנה שם דהיה כלאים בכרם, וכלאי הכרם אסור בהנאה, אם כן אינו חייב על זריעה ביו"ט דהוי ליה מקלקל דאוסרו בהנאה, וכל המקלקלין פטורין בשבת ויו"ט... [עי"ש תירוצו]. והנה באמת קוב"ה חדי בפלפולא, אבל לפי דעתי הקושיא מעיקרא ליתא, דנראה דלא הוי מקלקל בשבת ויו"ט רק אם הוא דרך קלקול והשחתה כמנהגו של עולם, כמו חובל ואינו צריך לדם ומבעיר ואינו צריך לאפרו, כי הוא משחית ומקלקל דרך מנהג העולם, וכן קורע בגדים ושובר כלים ודומיהם, אבל מה שמתקן על פי מנהגו של עולם אף דאיסורא רביע עליו מ"מ לא נקרא מקלקל...". ולפי שיטת הר"ר יונתן זצ"ל, שפיר נחשבת הדלקת נרות בביהמ"ק אשר אסור להשתמש לאורה - כמקלקל, אכן, לפי שיטת המנ"ח אינו נחשב כמקלקל, אחרי שמצד עצם הנר - ראוי להשתמש בו.
