אין צורך להשתגע / רפי זברגר

פסחים כו ע''א 
 

הקדמה

למדנו מחלוקת אמוראים לגבי הנאה אסורה הבאה לו לאדם בעל כורחו. אביי מתיר ליהנות ממנה ולא מחייב לפרוש. רבא לעומתו אוסר ומחייב את האדם לפרוש ולהפסיק ליהנות. הגמרא אומרת כי ישנם ארבעה מצבים אפשריים, עליהם יש להסביר את מחלוקת אביי ורבא:
1. אפשר וקא מיכוון – אפשר לאדם להימנע מלבצע את האיסור, והוא מתכוון ליהנות ממנו.
2. לא אפשר וקא מיכוון – האדם אינו יכול להימנע מביצוע האיסור, והוא מתכוון ליהנות מממנו.
3. לא אפשר ולא קא מיכוון – האדם אינו יכול להימנע מביצוע האיסור, ואינו מתכוון ליהנות ממנו.
4. אפשר ולא קא מיכוון - האדם יכול להימנע מביצוע האיסור, ואינו מתכוון ליהנות ממנו.
ישנן שתי לשונות להסביר את מחלוקת אביי ורבא בארבעת המצבים, וגם ביחס למחלוקת תנאים מוכרת בש''ס בדין ''אינו מתכוון'' (רבי שמעון מתיר לבצע איסור אם אינו מתכוון לבצעה, ורבי יהודה אוסר גם אם אינו מתכוון).
נתייחס במאמר זה ללשון השניה:
איכא דאמרי: אפשר ולא מיכוין - היינו פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון.
מחלוקת בין רבי שמעון ורבי יהודה הינה באפשרות הרביעית לעיל (לפי רבא וגם לפי אביי), בו אדם יכול להימנע מלעבור על האיסור, וגם אינו מתכוון ליהנות מן האיסור. רבי שמעון מתיר ורבי יהודה אוסר.
לא אפשר ולא קא מיכוין - כולי עלמא לא פליגי דשרי.
באפשרות השלישית לעיל, בה אדם אינו יכול להימנע מלעבור את האיסור וגם אינו מתכוון ליהנות מן האיסור – במקרה זה גם אביי וגם רבא, ואפילו לשיטת רבי יהודה – כולם מודים כי מותר לעבור על האיסור. כיוון שאינו יכול להימנע מלעבור על האיסור, מודה גם רבי יהודה כי נתיר לו לעבור.
כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין. אליבא דר' שמעון, דאזיל בתר כוונה - כולי עלמא לא פליגי דאסור. כי פליגי אליבא דרבי יהודה, דאמר לא שנא מתכוין ולא שנא שאין מתכוין, אפשר – אסור, אביי כרבי יהודה
לפי לשון זו, מחלוקת אביי ורבא היא באפשרות השניה. לפי שיטת רבי שמעון המתיר ''דבר שאינו מתכוון'', כולם יסכימו (אביי ורבא) כי הוא יאסור, שהרי כאן נתכוון ליהנות מן האיסור. אך אמוראים חולקים בדעת רבי יהודה במקרה זה. אביי סובר שהפרמטר של רבי יהודה הוא אם יכול או לא יכול להימנע מלעבור על האיסור. ואם אינו יכול להימנע, גם אם הוא מתכוון - רבי יהודה יתיר. רבא חולק וסובר כי רבי יהודה יאסור גם במקרה זה.  
 

הנושא

דעת אביי בשיטת רבי יהודה באמת מעניינת ומרתקת. שהרי אנו מכירים כי רבי יהודה הוא ''המחמיר'' באינו מתכוון, וכאן אנו מוצאים לשיטת אביי, כי רבי יהודה מקל ומתיר במקרה ואינו מתכוון ליהנות אך אינו יכול להימנע. לכן אביי באמת ''מרגיש צורך'' להסביר את שיטתו. ושואל: מנא אמינא לה?, והוא מביא הוכחה לדבריו מהברייתא הבאה:
דתניא: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו. והא הכא דלא אפשר ומיכוין - ושרי.
הברייתא מספרת על רבן יוחנן בן זכאי שהיה דורש בתוך שלושים יום שלפני חג הפסח בירושלים בפני המון אנשים. מכיוון שלא היה מקום שהיה יכול להכיל את כמות האנשים הגדולה, הוא דרש בצילו של בית המקדש, ובכך הוא נהנה מבית המקדש, דבר שבאופן עקרוני נאסר.
מסביר אביי, כי יש להגדיר מצב זה כ''לא אפשר'', שהרי אין לו מקום אחר לדרוש לכמות גדולה של אנשים. ומכיוון שרבן יוחנן בן זכאי מתכוון ליהנות מהצל שיוצר גובה בנין בית המקדש, הרי שהוא ''מתכוון''.
אין ברירה אלא לייחס מעשה זה של רבן יוחנן בן זכאי לשיטת רבי יהודה. שהרי אמרנו לעיל כי רבי שמעון אוסר במקרה שהתכוון ליהנות מן האיסור. אם כן, זאת ההוכחה שרבי יהודה מתיר ב''לא אפשר ומתכוון''.
ורבא אמר: שאני היכל דלתוכו עשוי.
רבא יסביר את מעשה רבן יוחנן בן זכאי, כ''הנאה שלא כדרכו''. שהרי מטרת בית המקדש אינה אלא לשימוש בתוך הבית, להקרבת קרבנות ועבודת כהנים. לכן שימוש בצל בית המקדש, אינה כדרך שימוש בבית המקדש ואינו נאסר גם בשיטת רבי שמעון (האוסר במקרה של כוונה). ומכאן שאין להוכיח את שיטת אביי בדעת רבי יהודה.
 

מהו המסר

ההגדרה של ''לא אפשר'' בדרשתו של רבן יוחנן בן זכאי מעניינת ומרתקת. היה ניתן לומר כי רבן יוחנן בן זכאי יכול היה להימנע בכלל מדרשתו. או אפילו אם ירצה לדרוש, נחייב אותו לבצעה במקום קטן יותר, עם מספר אנשים מצומצם יותר. אך אנו לא דורשים כל זאת מרבן יוחנן בן זכאי, אלא קובעים כי אם אדם מבקש לבצע פעולה מותרת (דרשה לכשעצמה אינה אסורה) אבל היא גורמת לאיסור הנאה, הרי שאם יש לו טורח לשנות ולהחליף את הפעולה בפעולה אחרת, מגדירים אותה כ''לא אפשר'' ופוסקים לפי השיטות השונות במצב זה. 
נלמד מכאן מסר מעניין לחיים. הגדרת פעולה כ''בלתי אפשרית להימנע ממנה'' איננה מחייבת שאין כלל אפשרות אחרת ליישום. אלא מספיק שאם הפעולה השנייה תדרוש טרחה נוספת מצדנו, הרי שכבר נגדירה את הפעולה המבוקשת כ- ''פעולה שלא ניתן להימנע ממנה''.
מסקנה: אין צורך להעמיס עלינו פעולות המחייבות מאמץ גדול, אם אפשר לפעול במאמץ קטן יותר. יש להדגיש כי מסקנה זו אינה גוררת אותנו לעצלנות ולחוסר רצון של עשייה. אלא, אם יש שתי אפשרויות ליישום פעולה, האחת דורשת מאמץ יותר גדול, הרי ש''אין צורך להשתגע'' ולבצעה, אלא ניתן להסתפק בפעולה הדורשת מאמץ קטן יותר. ברור לחלוטין, שאם יש רק אפשרות אחת, והיא דורשת מאמץ, אפילו גדול, אנו לא נימנע מלעשותה. לא נתעצל ונאמר כי ''אין לנו כוח'', אלא נתאמץ ונעבוד כמה שצריך על מנת לבצעה. 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]