הנאה אסורה בעל כרחו
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
פסחים כו ע"א
בגמרא יש מחלוקת בקשר להנאה מדבר אסור שאדם נהנה ממנה בעל כרחו. הרמב"ם פוסק שאיסור ההנאה במצב זה תלוי בכוונתו של האדם, אם הוא מתכוון ליהנות – אסור, ואם אינו מתכוון ליהנות – מותר.
על פי זה פסק בעל שו"ת תורה לשמה (סימן שצד) לגבי אדם שבמסגרת עסקיו צריך לדבר עם אשה שהיא אשת איש יפה מאוד ומקושטת ויש לו הנאה בראייתו בה, אך בעל כרחו הוא צריך לדבר איתה ולהביט בפניה, וכן לגבי אדם שישן בחדר אחד ובחדר הסמוך יש אשה מזמרת וקולה ערב והוא נהנה בשמיעת שירתה, שבשני המקרים העיקר תלוי בכוונתו, אם הוא מתכוון לראות ביפיה או לשמוע את קולה והדבר חביב בעיניו ונוח לו והוא מרוצה מזה – זהו וודאי איסור, אולם אם הוא לא מתכוון לכך ואדרבא הוא חפץ ורוצה שתשתוק זאת האשה המזמרת כדי שלא ישמע, או שתלך זאת היפה מלפניו כדי שלא יראנה, אלא שהוא בעל כרחו שומע או רואה אין בזה איסור. עם זאת הוא מוסיף שבעל נפש יחמיר על עצמו אם יש אפשרות להימנע מכך, ובפרט כשאין בכך טירחה, דהיינו שיש לו חדר אחר פנוי באותו בית שמשם לא ישמע את הקול.
אכן ב"בירור הלכה" מובא בשם רבנו אברהם, בנו של הרמב"ם, שיש תנאי נוסף להיתר זה, והוא שלא תהיה אותה הנאה בגדר של "פסיק רישיה", כלומר מותר ליהנות בתנאי שלא בטוח שייהנה, כגון אדם שהולך במקום שיש בו ריח טוב של עבודה זרה שאסור בהנאה, מותר לו ליהנות מאותו ריח רק אם אינו מתכוון לכך ורק אם יש אפשרות שלא ייהנה, כגון שתבוא רוח חזקה ותפזר את הריח.
