גם לאמת יש מחיר / אלכס טל
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
מטרת מערכת המשפט היא אמנם חשיפת האמת, אך ערך אחר – זרימת החיים הטבעיים – יכול לעתים לגבור עליה
בדיונינו במסכת נזיקין הדגשנו לא פעם את רצונם של חז"ל לשמור על זרימה חלקה של חיי השוק והמסחר. אכן, חלק ניכר משלוש הבבות עוסק בהסדרה נאותה של הקשרים העסקיים בין בני האדם, וניתן לומר כי כמעט בכל מקרה ההלכה אינה ממהרת להרים את הדגל האדום העוצר את שטף החיים. פעם אחר פעם מתברר כי אופק ההלכה אינו מוגבל ליישור העוולה המקומית בלבד, וכי היא מכילה בתוכה גם את הראייה הרחבה יותר, המכירה בנזק העלול לנבוע כתוצאה מטיפול בכל עניין ועניין. אמנם דין פרוטה כדין מאה, אך בפועל הליכה עם כלל זה תשתק את המערכות המסחריות ובני האדם ייוותרו ללא פרנסה ומחיה. ויבוא דין השתות (השישית) ויעיד: הפקעת מחירים אסורה תמיד, אך רק כאשר היא מעל שישית המחיר הבסיסי היא מהווה עילה לביטול המכר.
עם תחילת לימודנו את מסכת סנהדרין, עברנו גם מקום פיסי. לא עוד יושבים אנו בצל העץ המאביק וצופים בחיי השוק שמסביבנו, אלא נמצאים אנו בין כתליו הקרירים והמוצלים של בית הדין. לכאן מגיעים הניצים שלא היו מסוגלים לפתור את בעיותיהם שם, בין דוכני הרוכלים או כותלי השכנים. השלכות רבות יש לעמידה לדין על הנוגעים בדבר, בין אם הם בצד המנצח או המפסיד של המתרס, אך גם עצם ההליכה לבית הדין פירושה נטישה זמנית של העיסוקים הרגילים ומעבר לעולם אחר, שמבחינות רבות רק 'מפריע' לזרם החיים הרגיל.
אמנם, לא תמיד היה מקום המשפט מנותק פיסית מן השוק. בֹעז הושיב בית דין בבית-לחם בעניינה של רות (רות ד, א-ב): "וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב. וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ". מקומו הטבעי של בית הדין הוא בשער העיר, מקומו של השוק! והגיוני הדבר; כאשר מתעורר סכסוך בין באי השוק, ניגשים הם לפינה הקרובה ומקבלים פתרון לבעיותיהם. בצורה זו משמשת מערכת המשפט כ'שמן' המשפר את פעולת גלגלי השיניים של מנוע השוק.
המשפט הספורטיבי
עם התפתחות חיי הכלכלה והמסחר התפתחה גם מערכת המשפט והתמקצעה, ושער העיר כבר לא התאים לה. הפרדת המקומות הפיסית תרמה כמובן לאיכות המשפט ולחוסר פניותיו בעניינים שעלו לפניו, אך מצד שני הדבר גרם לניתוק החכמים היושבים בו מחיי המסחר ולסרבול הנהלים הכרוכים בפנייה לערכאות.
שני צדדים אלו של מטבע המשפט באים לידי ביטוי בתחום אחר לחלוטין, ומפתיע מעט – הספורט התחרותי. בתחומים רבים מתמודדים שחקנים וקבוצות אלה כנגד אלה, וכדרכו של עולם, החיכוכים והבעיות ביניהם רבים מאוד. בכל תחום ספורטיבי יש מערכת שפיטה האמורה לפסוק בזמן אמת במקרה של מחלוקת או ספק. ההדגשה היא על 'זמן האמת', כיוון שהצופים המשלמים לא מעט כדי ליהנות מן המשחק לא באו כדי לכלות את זמנם בצפייה בדיונים משפטיים יבשים. הטכנולוגיה המודרנית הביאה עימה אמצעים מהירים יחסית לבירור שאלות המתעוררות במהלך המשחק. מצלמות הווידיאו וסימולציות המחשב רואות לעתים את ה'אמת' טוב בהרבה מהשופטים האנושיים, אלא ששילובן של אלה במהלך המשחק עלול לעכבו, ובסופו של דבר על כל בעיה קטנה ירוצו השופטים לצלמים ולמסכי המחשב.
דילמה זו בין האמת האובייקטיבית המוחלטת ובין שיקולי טובת המשחק עצמו וזרימתו הרציפה באה לידי ביטוי במיוחד בהכרעות הקשרות למיקום שחקן או כדור ביחס לקו – חוק הנבדל בכדורגל ונפילת כדור הטניס ליד קו קצה המגרש, למשל. במקרים אלו אין לכאורה מקום לשיקול דעת, ותמיד האמצעי הטכנולוגי רואה את המצב טוב יותר מעין השופט. והנה, נכון לעכשיו, ההכרעה בכדורגל היא להימנע לחלוטין מפנייה למצלמה ולהסתמך במקום זה באופן מוחלט על ראייתו של שופט הקו.
התוצאה היא שהדיוק בהפעלת חוק הנבדל אינה גבוהה, ולפחות ברבע מן המקרים מתברר שהשופט טעה. גם חוקת הטניס העכשווית אינה פונה ביוזמתה לסימולציית המחשב (הקרויה בשם המתאים 'עין הנץ'), אך היא מאפשרת ערעור של שחקן ופנייה למערכת הממוחשבת, העשויה להפוך על פיה את החלטת השופט. אולם גם כאן מוגבל הערעור (challenge) לשלוש פעמים בלבד במערכה – מספר שרירותי למדי. הנה כי כן, חשיפת האמת אינה מטרתה היחידה של מערכת משפטית.
נעיין נא כיצד מתמודדת ההלכה המוצגת במסכתנו עם דילמה זו.
דן בעירו
כולנו מודעים לכך שכניסה לעימות משפטי במערכת הנהוגה היום במדינת ישראל (ובעולם המערבי) היא עסק ארוך-זמן הכרוך בהפסדים כספיים ניכרים. סכסוך מוגבל למדי על מגרש או על חוב עלול להימשך יותר מעשר שנים בנדודיו בין הערכאות השונות, ובדרך הוא מסוגל בהחלט להוריד את הניצים ביגון שאולה. שאלה דומה עלתה לפני חכמי התלמוד, והיא מובאת בסיום הפרק השלישי במסכתנו, בדף לא ע"ב:
כי אתא (כשבא, מארץ ישראל לבבל) רב דימי, אמר (הביא שמועה בשמו של) רבי יוחנן: התוקף את חבירו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד, כופין אותו וילך למקום הוועד (רש"י: בעל דין קשה ומטריח את חבירו, ואין רוצה חבירו לדון כאן אלא למקום ועד תלמידי חכמים הרבה, שיהא זה בוש מהם).
אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה (של הוצאות הדרך וביטול המלאכה) על מנה (שתבע מחברו)? אלא, כופין אותו ודן בעירו.
איתמר נמי (נאמר גם), אמר רב ספרא: שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד - כופין אותו ודן בעירו, ואם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין...
בהמשך מובאת פסיקה אמוראית מאוחרת בעניין:
אמר אמימר (דור 5-6 מאמוראי בבל), הילכתא: כופין אותו וילך למקום הוועד.
אמר ליה רב אשי לאמימר: והא אמר רבי אלעזר: כופין אותו ודן בעירו?
הני מילי היכא דקאמר ליה לוה למלוה, אבל מלוה – "עבד לוה לאיש מלוה".
כדרכו, מפשר התלמוד בין האמוראים החולקים; כאשר מעמד המתדיינים שווה אין האחד יכול לכפות על חברו ללכת למקום הוועד, אך כאשר האחד נחות ביחס, כביחסי לווה ומלווה, יכול המלווה להכריח את הלווה לנדוד למקום בית דין מובחר יותר. העולה מכאן הוא פתרון הדומה בחלקו לזה שראינו בעולם הספורט; ייתכן שהליכה למקום הוועד תחשוף ביתר יעילות את ה'אמת', אולם לא תמיד מאפשרת ההלכה לבצע זאת. על מנת להפוך את ההתדיינות המשפטית להליך סביר ולא מתיש (פיסית וכספית), אין הניצים יכולים לכפות זה על זה הליכה לערכאה מובחרת יותר. ואם זו המקומית אינה יודעת מה לפסוק, הרי שתכתוב את שאלותיה לבית הדין המובחר, ולא יטלטלו בעלי הדין עצמם אליו.
וכך פוסק הרמב"ם (הלכות סנהדרין ו, ו-ז):
שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נעלה לבית דין הגדול שמא יטעו אלו הדיינין ויוציאו ממון שלא כדין, כופין אותו ודן בעירו... ואם הוצרך לשאול דבר מבית דין הגדול שבירושלים, כותבים ושולחין ושואלין ודנין להם בעירם כפי מה שיבוא בכתב בית דין הגדול.
במה דברים אמורים, בשאר הדינין שזה טוען וזה טוען, או כשאמר המלוה נדון כאן והלוה אומר נלך לבית דין הגדול. אבל אם אמר המלוה נלך לבית דין הגדול, כופין את הלוה ועולה עמו, שנאמר: "עבד לוה לאיש מלוה", וכן אם טען זה שהזיקו גזלו ורצה הטוען לעלות, כופין בית דין שבעירו את הנטען לעלות עמו, וכן כל כיוצא בזה.
אך גם אפשרות זו האחרונה מוגבלת בהלכה הבאה שם:
במה דברים אמורים, כשיהיו שם עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה, אבל טענה רקנית אין מחייבין את הנטען לצאת כלל אלא נשבע במקומו ונפטר.
ומסביר ר' יוסף קארו בחיבורו 'כסף משנה':
היינו כדי שלא יהא כל אחד תובע את חבירו ואומר 'לבי דינא רבא אזילנא (לבית דין גדול אלך)', ויבא להתפשר עמו כדי שלא להתבטל ממלאכתו ולילך לעיר אחרת לידון עם בעל דינו.
כמה מוכר!
שער פתוח סגור
עניין סבוך יותר הוא החזרת הדין. המשנה הפותחת את הפרק הרביעי מונה את ההבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות, ובין השאר היא קובעת:
דיני ממונות - מחזירין בין לזכות בין לחובה,
דיני נפשות - מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה.
הדין המובא פה חד משמעי: אם יש צורך מסיבה כלשהי להחזיר את הדיון לבית הדין, אם מפאת טעות בפסיקה או בגלל ראיות חדשות, בדיני ממונות גילוי האמת הוא מעל לכול. אלא שברור לכול שאם לא נקבע קו סיום להתדיינות, מעשה המשפט ייהפך לפצע מדמם שאינו מאפשר למתדיינים להמשיך בחייהם הרגילים. ואכן, המשנה האחרונה בפרק הקודם מציגה עניין זה כמחלוקת חכמים ורבן שמעון בן גמליאל:
כל זמן שמביא ראיה - סותר את הדין.
אמר לו: כל ראיות שיש לך - הבא מיכן עד שלשים יום, מצא בתוך שלשים יום - סותר, לאחר שלשים יום - אינו סותר.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים, ומצא לאחר שלשים?
המשנה אינה עונה לשאלתו של רבן שמעון בן גמליאל, והתלמוד פוסק כמותו במקרה זה. במקרה אחר, המובא בהמשך המשנה, פוסק התלמוד נגד רבן שמעון בן גמליאל – שוב פסיקה מפשרת. אולם דומה שנטיית הדברים עולה בבירור מן המקרה המסיים את הסוגיה (לא ע"א, בתרגום):
אותו ילד (כנראה יתום) שתבעוהו לדין לפני רב נחמן. אמר רב נחמן לילד: יש לך עדים? אמר לו: לא. יש לך ראיה? אמר לו: לא. חייבו רב נחמן. היה בוכה הילד והולך. שמעוהו אותם אנשים, אמרו לו: אנו יודעים בענייני אביך. אמר רב נחמן: בזה, אפילו חכמים מודים לרבן גמליאל שהדין חוזר, שכן הילד אינו יודע בעסקי אביו.
ומכלל הן נשמע לאו; בדרך כלל ישאף בית הדין לסיים את העניין ולא יאפשר חזרה של הניצים לדון לפניו. אומנם, שעריו יהיו פתוחים למקרים מסוימים, אך לא כדבר שבשגרה.
אמת, אם כן, היא דבר אבסוליטי ואובייקטיבי. אולם הנזק של תהליך חשיפתה המוחלטת אינו תמיד שווה את מחירה. ומה נעשה לשאלתו הנוקבת של רבן גמליאל, 'מה יעשה זה שלא מצא?' -לכך, כמו במשנה, אין תמיד תשובה.
