הון (רוחני) ושלטון / חנן חריף

סנהדרין לו ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

במהלך הדיון בסדר הדין בבית דינו של רבי, רבי יהודה הנשיא, מובאת המסורת לפיה "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד". במקום אחד: "תורתן וגדולתן של ישראל באדם אחד, שאין כמותו בכל ישראל בתורה ובגדולה" (רש"י). הגדוּלה היא השלטון - "כגון משה שהיה גדול על כל ישראל במלכות ובתורה, וכן רבי, בנשיאות ובתורה" (שם). רבי, מנהיג יהדות ארץ ישראל בראשית המאה השלישית לספירה, ומשה לפניו, מייצגים מודל של שליט המשלב את הסמכות התורנית הגבוהה ביותר עם הסמכות הפוליטית. אך כאמור, בדרך כלל נפרדים השניים זה מזה, והמנהיג הפוליטי איננו 'איש הרוח' הבולט, אלא איש מעשה – ויש שיאמרו שטוב שכך. ואכן, בסוגיא מובאות דוגמאות שונות למנהיגים (יהושע, פנחס, שאול, נחמיה) שלצידם עמדו מנהיגים רוחניים (אלעזר, זקנים, שמואל, עזרא). נוסיף כי המודל של מנהיג פוליטי ולצידו מנהיג רוחני חזר על עצמו פעמים רבות: במקרא - המלך הנביא; בימי הבית השני - המלך והכהן הגדול; במרד בר כוכבא - בר כוכבא ורבי עקיבא; בגלות בבל - הגאון (ראש הישיבה) וראש הגולה (המנהיג הפוליטי); ובימי הביניים והעת החדשה – הפרנסים, הגבאים ו'ועדי הארצות' והרבנים, ומאוחר יותר האדמו"רים וה'צדיקים'. אפילו 'משיח' כשבתאי צבי פעל כשבסביבתו נביא, הלא הוא נתן העזתי, מבשר התנועה השבתאית.

מיותר כמעט לציין שפעמים רבות הופר האיזון ומערכות היחסים שבין שני סוגי המנהיגים הגיעו לנקודות רתיחה ולמשברים. על כל פנים, המודל המשלב תורה/חכמה עם הנהגה נתפס כמודל אידיאלי, ומנהיגים פוליטיים רבים ניסו ליישמו – אם לא "במקום אחד", כי אז לפחות על ידי קשר מתמיד עם חכמים ואנשי רוח. במחוזותינו, אמנם, נוהגים המנהיגים לקרב אליהם 'חכמים' מסוג מעט שונה – יועצי תקשורת ותדמיתנים למיניהם – ולוותר באדיבות על עצתם של אנשי דעת, אינטלקטואלים ואנשי רוח 'מהסוג הישן', שמעט יצאו מהאופנה בעולמנו התזזיתי, אך לא תמיד היו פני הדברים כך. דוד בן גוריון, למשל, עמד בקשרים הדוקים עם פילוסופים כישעיה ברלין ושמואל הוגו ברגמן, עם היסטוריונים כיעקב טלמון ואחרים, ונועץ בהם בסוגיות שהעסיקו אותו. דוגמא מובהקת לקשר שבין ההנהגה הפוליטית להנהגה הרוחנית מספק "המכתב לחכמי ישראל" ששלח בן גוריון לחמישים ואחד אנשי רוח בשנת 1958 – ביניהם סופרים, רבנים, שופטים, חוקרי-אוניברסיטה ופילוסופים – ובו ביקש מהם חוות דעתם בשאלת רישום הלאום של ילדים לאב יהודי ואם לא יהודיה המבקשים לרשום אותם כיהודים.

ובכל זאת, כמו במקרה של רבי, לפעמים משתלבות 'תורה וגדולה'. דוגמא לכך מעניקים מנהיגים שהגשימו, חלקית לפחות, את אידיאל 'המלך הפילוסוף' של אפלטון. מבין הדוגמאות השונות נציין את תומאס גאריג מסריק, פילוסוף ו"אביה של צ'כוסלובקיה" שעמד בראש תנועת העצמאות הצ'כית והיה לנשיאה של צ'כוסלובקיה מהקמתה ועד לפרישתו ב-1935, כשנתיים לפני מותו. מסריק, שהחודש מלאו 160 שנה להולדתו (7.3.1850) היה גם לוחם נחרץ נגד האנטישמיות ( ע"ע פרשת הילזנר, 1899 בה הואשם יהודי ברצח ללא ראיות ממשיות, ומסריק לחם בהצלחה לביטול גזר דין המוות שהוטל עליו), תמך בתנועה הציונית ונחשב ל'ידיד העם היהודי'.

למעשה, בעבר נתקלנו גם בסכסוכים שנתגלעו בין חכמים ארץ-ישראליים. הסיפור הבולט ביותר, כמדומה, שייך לר' יוחנן, חברו ובר-הפלוגתא של ריש לקיש עצמו, שחברותם-יריבותם הסתיימה באסון, וכך גם פגישתו הקטלנית עם רב כהנא (בבא קמא קיז ע"א). בכל זאת, הסוגיה איננה מסייגת את החלוקה החדה שבין שתי הארצות, וידה של ארץ ישראל נותרת על העליונה.

הנימה ה'אנטי-בבלית' נמשכת והולכת: "חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל", "מאי בבל? בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד", "במחשכין הושיבני כמתי עולם... זה תלמודה של בבל". אף שלפנינו סוגיה אנטי-בבלית מובהקת, לא חששו עורכי התלמוד הבבלי לכבודם, ובניגוד למנהגם של עורכים רבים לא טרחו להעלימה או להמתיק את 'גזר-הדין' הקשה, והסוגיה לא 'נחתכה בעריכה'. לזאת ייקרא חופש המידע.