מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
מלך שיכול לדון את המורדים בו
"דיני נפשות מתחילין מן הצד"- יש לשאול תחילה את דעתם של הדיינים הצעירים, ואח"כ לשאול את הגדול שביניהם, מחשש שאם הגדול ביניהם יאמר את דעתו תחילה, יחששו האחרים לחלוק עליו. רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן, מציין לאסמכתא לכך מדברי דוד לאנשיו בעת שדנו מה לעשות בנבל הכרמלי שמרד בדוד וביזה אותו: "ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו ויחגרו איש את חרבו ויחגור גם דוד את חרבו" (שמואל א כה, יג). קודם אנשי דוד, ואח"כ דוד עצמו.
התוס' כאן (ד"ה רבה) כותב שהעילה היא: "דדוד היה חושב עצמו מלך", ולכן היה מקום לדון את נבל כמורד במלכות. אלא שתהליך המלכתו של דוד לא היה שלם, ולכן ההדגש הוא שרק דוד חשב כך. שמואל הנביא כבר משח את דוד למלך, אך היה חסר שלב משמעותי- העם עוד לא קיבל את דוד למלך. חז"ל (מגילה יד ע"ב) מתארים דו-שיח בענין זה בין דוד לבין אביגיל אשת נבל. לתשובת דוד שנבל מורד במלכות, אמרה לו אביגיל: "עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם". דוד מודה לה על הערתה ואיננו עושה דבר לנבל מחוסר סמכות.
בתלמוד ירושלמי (סנהדרין ב, ג) מוצג דו-השיח באופן הבא: "אמרה לו: עדיין מוניטה דמרן שאול קיים". "לא יצא טבעך" או "מוניטה דמרן שאול", הם בעלי משמעות זהה: מטבע או שם ומוניטין. קריטריון משמעותי לפיו ניתן לבחון אם שלטון רצוי על העם, הוא קבלת העם את הלכי הכלכלה והמסחר של השלטון. כך כותב הרמב"ם (הל' גזלה ואבדה ה, יח), כשהוא דן על סמכויות מלך להפקיע רכוש מאנשים פרטיים: "במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים". כשהעם תומך בכלכלת המדינה, סוחר ומשתמש במטבע, זהו ביטוי לכך שהם סומכים על השלטון, ונותנים בו אמון. דוד עוד לא נמצא בשלב הזה, ועל כן אין להגדיר את נבל כמורד.
