אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין"
אם ראוי לגזור תענית ציבור מפני חלום שחלם אחד מהם
לפני מאות שנים בעיר 'והראן' שבצפון אפריקה, אירע שאחד מבני הקהילה חלם שאם הציבור לא יתענו באותו יום, יהיו מנודים. הוא סיפר את חלומו לרב ומורה ההוראה שבעיר, והוא קיבל את חלומו וגזר תענית על הציבור באותו יום. הציבור אכן התענה ובתפילת מנחה אמר החזן "עננו ה' ביום צום תעניתנו" כבכל תענית ציבור, ולאחר התפילה אף התירו את הנידוי בעשרה.
אחד הנוכחים סבר כי היו כאן שתי טעויות, א. בעצם קביעת התענית מפני חלומו של אחד המתפללים שהרי לא כל המתפללים הם שחלמו זאת, ובפרט בקביעת ברכה מיוחדת לשליח הציבור שיתכן והיתה ברכה לבטלה. ב. בחלום נאמר שאם לא יתענו – יהיו בנידוי. אבל הציבור הלא כן התענה, ואם כן קיימו את החלום ולא היה צורך בהתרת הנידוי בעשרה. אותו שסבר כן ורבי עמרם אפרתי שמו – עמד ושיגר את הדברים אל העיר קירואן שבאלג'יר מקום מושבו של גדול אותו הדור רבינו שמעון בן צמח דוראן. התשב"ץ שקיבל את שאלתו, ערך לו תשובה ארוכה ומפורטת העוסקת בענייני נידוי בחלום ("שו"ת תשב"ץ" ב, קכח-ט).
בענין דברי חלומות – כותב התשב"ץ, מצינו סתירה לכאורה. מחד אמרו בגמרא (נדרים ח, א) שמי שנידוהו בחלום צריכים עשרה להתירו. ומאידך, בסוגייתנו אמרו שמי שחלם שאביו הניח מעות במקום פלוני ושל פלוני הם או שהם של מעשר שני – יכול להשתמש בהם מפני שאין משגיחים בדברי חלומות. והנה סתירה – מחד לענין נידוי מצינו שחוששים לחלום, ומאידך לענין מעות מצינו שאין חוששים.
והנה – כותב התשב"ץ, יכולנו אולי לחלק שאם אדם חלם בעצמו – עליו לסמוך על החלום ולנהוג לפיו ולכן אמרו בנדרים שהחולם שנידוהו צריך היתר בעשרה, כיון שהוא עצמו היה החולם. ואילו אם אחרים חלמו עליו, או אז אינו צריך התרה ואינו צריך לחשוש לחלום. ואם כן, נפרש שבסוגייתנו כשאמרו 'בא בעל החלום ואמר לו של מעשר שני הן', היינו שבא אותו אדם שחלם את החלום והוא שהעיד לאותו המחפש את מעות אביו היכן הם. וכיון שאחר חלם עבורו את החלום, אין לו כל משמעות לגביו ולכך אינו חושש לו. ואם נקבל חלוקה זו, הרי שאכן צדק אותו שואל בדבריו שלא היה לבני אותה קהילה לגזור על עצמם תענית מפני חלום שחלם עליהם חבירם.
אך התשב"ץ דוחה פירוש זה, שכן אמרו בסוגייתנו 'זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין', ומשמע שבכל מקרה אין חוששים לדברי חלומות – בין חלם הוא ובין שחלמו עליו אחרים, ולפיכך ירד חילוק זה לטמיון. ולעולם כאשר נאמר 'בעל החלום' היינו אותו הממונה על החלומות שהוא שבא אל האדם בחלומו לומר לו את אשר אירע עם מעות אביו.
ולפיכך מבאר התשב"ץ על פי דברי הגמרא (ברכות נה, ב) ביישוב הסתירה שבפסוק אחד נאמר (זכריה י, ב) "חלומות השוא ידברו", ובפסוק אחר נאמר (במדבר יב, ו) "בחלום אדבר בו", ויישב רבא כי יש שני סוגי חלומות - יש הבאים על ידי מלאך, ויש הבאים על ידי שדים. התשב"ץ מביא שגם חוקרי הטבע בני זמנו הסכימו לחלוקה זו שיש חלומות אמת הבאים כאשר האם נדבק במקורו ואינם מכח הדמיון המושפע מדברי מאכל שאכל האדם וכדומה, ויש חלומות שכח הדמיון הוא שמעורב בהם ואין בהם שמץ אמת. "ואף על פי שדבריהם ז"ל הם כדברי תורה ואינם צריכים חיזוק, טוב הוא לסמוך אותם בדברים שכליים כדי להטעימם ולהבין יופי חכמתם כי כל רז לא אניס להו".
ומעתה, בכל חלום יש להסתפק אם חלום זה בא על ידי מלאך והוא צודק, או שמא בא על ידי שדים ואינו צודק. ולפיכך בדבר שבממון יש לנו להעמיד הדבר בחזקתו כאשר היה קודם החלום ומשום שדברי חלומות לא מעלים ולא מורידים לענין להוציאו מחזקתו. אבל מי שנידוהו בחלום, כיון שאם היה זה על ידי מלאך – הרי הוא מנודה, ואם היה זה על ידי שד, אינו מנודה. ואם כן הרי כאן ספק נידוי שהוא כספק איסור. ולכך, מספק עליו להתיר את נידויו ככל ספק איסור שכאשר יש תקנה לצאת מידי ספק, יש לנהוג כך.
התשב"ץ מספר שעשרים שנה קודם לכן, חלם אדם פחות שבערכין שבמשך השנים אף פרק מעליו עול – כי על הציבור להתענות שלוש תעניות, והריב"ש קיבל את חלומו וגזר תענית שני חמישי ושני. אך הציבור לא הסכים עם הריב"ש, שכן כאמור אותו חולם היה אדם מזולזל, ולכך קראו לתענית 'תענית חלום', ולא קיבלוה – עד כדי שהיה קושי למצוא מנין מתענים לתפילת המנחה. ואף הריב"ש עצמו חזר בו ממה שקבע את התענית. ובכל זאת סיפר לתשב"ץ כי חושש הוא לחלומות, אחר שבעודו מתגורר בספרד, הופיע אדם מסוים בחלומו ואמר לו לגזור תענית משום שהוא רואה שריפה גדולה בבית הרב. באותה עת לא חשש הריב"ש לאותו חלום, אך לאחר מכן נגזרה גזירת שמד וגירוש על כל יושבי אותה עיר, ומאז - כאשר ראה כי החלום מתרחש באופן רב וגדול, עוד מעבר לאשר חלם - החל הריב"ש מייחס חשיבות לחלומות.
