טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
כשות בורא פרי האדמה – כשות
"... נפק אתא ינוקא דבי רב, אמר ליה: מאי אגמרך רבך? אמר ליה: כשות בורא פרי האדמה, חזיז שהכל נהיה בדברו. אמר ליה: אדרבה, איפכא מסתברא; האי מארעא קא מרבי, והאי מאוירא קא מרבי. והלכתא כינוקא דבי רב. מאי טעמא? האי גמר פירי, והאי לאו גמר פירי. ומאי דקאמרת האי מארעא קא רבי והאי מאוירא קא רבי לא היא. כשות נמי מארעא קא רבי, דהא קא חזינן דקטלינן לה להיזמתא ומייתא כשותא" (עירובין, כח ע"ב).
פירוש: ר' זֵירָא כִּי הֲוָה חֲלִישׁ מִגִּרְסֵיהּ, הֲוָה אָזֵיל וְיָתֵיב אַפִּיתְחָא [כאשר היה חלש מלימודו, היה הולך ויושב על פתח] בית מדרשו של רַב יְהוּדָה בַּר אַמִי, אֲמַר: כִּי נָפְקִי וְעָיְילִי רַבָּנַן [כאשר יצאו חכמים] אֵיקוּם מִקַּמַיְיהוּ [אקום מלפניהם] וַאֲקַבֵּל בְּהוּ אַגְרָא [בהם שכר]. שקיימתי מצוות כבוד תלמידי חכמים, שהיות ונחלש כוחו מלעסוק בתורה ינוח ועם זאת יקיים מצוה אחרת. פעם נְפַק אֲתָא [יצא ובא] מבית המדרש יָנוֹקָא דְּבֵי רַב [תינוק של בית רב] אֲמַר לֵיהּ [לו] ר' זירא: מַאי אַגְמַרָךְ [מה למדך] רַבָּךְ? אֲמַר לֵיהּ [לו]: על כְּשׁוּת מברכים "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה", על חָזִיז מברכים "שֶׁהַכּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ". אֲמַר לֵיהּ [לו] ר' זירא: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִיסְתַּבְּרָא [ההיפך הוא המסתבר], שכן, הַאי [זה] החזיז מֵאַרְעָא קָא מִרְבֵי [מהארץ הוא גדל], וְהַאי [וזו] הכשות מֵאֲוִירָא קָא מִרְבֵי [מהאויר היא גדלה]. וראוי איפוא לברך על כל דבר לפי מקור גידולו, ומסכמים בתלמוד: וְהִלְכְתָא כְּיָנוֹקָא דְּבֵי רַב [וההלכה כתינוק של בית הרב]. מַאי טַעֲמָא [מה טעם הדבר]: הַאי [זה] הכשות הוא גְּמַר פֵּירֵי [פרי גמור], וְהַאי [וזה] החזיז לָאו גְּמַר פֵּירֵי [איננו פרי גמור], ופרי שאינו גמור אין מברכין עליו אלא "שהכל". וּמַאי דְּקָאָמְרַתְּ: הַאי מֵאַרְעָא קָא רָבֵי, וְהַאי מֵאֲוִירָא קָא רָבֵי [ומה שאמרת: זה החזיז מהארץ הוא גדל, וזו הכשות מן האויר היא גדלה] לֹא הִיא. כְּשׁוּת נַמִי מֵאַרְעָא קָא רָבֵי, דְּהָא קָא חָזֵינַן דְּקָטְלִינַן לָהּ לְהִיזְמָתָא וּמַיְיתָא כְּשׁוּתָא [גם כן מן הארץ גדלה, שהרי רואים אנו שכאשר קוצצים את הקוצים ומתה הכשות הטפילה עליהן] מכאן שהכשות גם כן מהארץ גדלה, אף כי לא במישרין (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: כשות הקורנית שם באנגלית: Dodder שם מדעי: Cuscuta epithymum
שם נרדף במקורות: כשותא שמות בשפות אחרות: ערבית - שַעַר אל-ע'וֹלָה, ח'ניק אלכרסנה
נושא מרכזי: הכשות בהלכה
לריכוז המאמרים וקישוריות שנכתבו על הכשות הקש\י כאן.
סביב הצמח הטפיל כשות התעוררו כמה שאלות הלכתיות המייחדות אותו בהשוואה לצמחים אחרים. שאלות אלו קשורות לכך שהוא יוצא דופן במאפייניו הבוטנים משאר הצמחים. נקדים לדיון ההלכתי את תאור הצמח. הסוג כשות הוא טפיל מוחלט דבר הבא לידי ביטוי בכך שהוא מפיק את כל הדרוש לו (מים, מינרלים וסוכרים) מהפונדקאי(1). הכשות מפיק את החומרים הנחוצים לו מהפונדקאי בעזרת מצוצות(2) רבות המתפתחות לאורך הגבעול בקטעים הכרוכים סביב הענפים והעלים של הפונדקאי. בשלב הראשון הטפיל מפתח כרית הצמדה שמתוכה נשלחים תאי גישוש לתוך רקמת הפונדקאי. תא גישוש שנתקל ברקמת הובלה(3) מסמן לכשות את הכיוון הרצוי להתפתחות המצוצה הבנויה מתאי עצה ושיפה ומשמשת גשר פיזיולוגי בין הפונדקאי לטפיל. התלות המוחלטת של הכשות בפונדקאי באה לידי ביטוי בדברי הגמ' בעירובין (כח ע"ב): "כשות נמי מארעא קא רבי דהא קא חזינן דקטלינן לה להיזמתא ומייתא כשותא". כוונת הדברים היא שגם הכשות זקוקה להתפתחותה לחומרים המגיעים מהקרקע דרך השיחים עליהם היא גדלה ולכן אם הורגים את השיחים גם הכשות מת.
לנוסע בכבישי הארץ בחודשי הקיץ בולטים לעין משטחים צהובים בצדי הדרכים. אלה הם משטחי כשות השדות (ראו תמונות 1-2) שהוא צמח טפיל ממשפחת החבלבליים. לצמח הזה גבעולים צהובים או כתומים דמויי ספגטי(4), חסרי עלים, שנכרכים על פונדקאים שונים, מטפסים עליהם ויכולים לכסות אותם כליל. התפוצה הרחבה של הכשות בצידי הדרכים קשורה להתפתחות של אוכלוסיות גדולות של צמחים העמידים לריסוס בפני עשבים בצידי הכבישים. כשות השדות הוא הנפוץ בין מיני הכשות בארץ. מוצאו באמריקה והוא התפשט בכל העולם. בין פונדקאיו נכללים החימצה וקטניות מספוא שונות, אבטיח, עגבנייה, בצל, סלק, צמחי תבלין ורפואה שונים, צמחי גינה שונים, ואפילו צמחים מעוצים וביניהם הקפה והגפן. תכונה זו גורמת לכשות השדות להוות עשב מזיק.
מעמד הכשות כגידול נחות
בגמרא בבבא קמא (קיט ע"ב) אנו לומדים שכשות איננו גידול חקלאי רגיל: "א"ר יהודה: כשות וחזיז אין בהם משום גזל, באתרא דקפדי יש בהן משום גזל. אמר רבינא: ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא"(5). דברי רבי יהודה נאמרו בהמשך לדוגמאות של תוצרי לוואי בעלי ערך שולי שבדרך כלל אין לבעליהם צורך בהם ולכן אינם אסורים משום גזל: "ת"ר: מסתתי אבנים אין בהם משום גזל; מפסגי אילנות, מפסגי גפנים, מנקפי היגי, מנכשי זרעים ועודרי ירקות, בזמן שבעה"ב מקפיד עליהם יש בהן משום גזל, אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו"(6). מהלכה זו ניתן להסיק שלכשות אין ערך רב ומכאן שגם איננו גידול חקלאי מקובל. מתוך הכרות עם הביולוגיה של הכשות ניתן לשער שהמצאותו בשדה איננה כתוצאה מזריעה מכוונת אלא כתוצאה מהיטפלות ספונטנית לצמחים הגדלים בשדה או לשיחי בר הנמצאים ברשות בעל הנחלה. על הימצאותם של שיחים קוצניים שיש להיפטר מהם ואין בהם גזל אנו לומדים מהפעולה "מנקפי היגי" המוזכרת בברייתא (לזהות ההיגי ראו במאמר "הדלה פשתן על גבי היגא").
מבין השיטין של הברייתא ניתן להסיק שלרוב בני האדם לא היה צורך בכשות. מסתבר שהשימוש בכשות למאכל, לתרופה ואפילו להכנת שיכר היה מוגבל למספר מצומצם של אנשים ומצבים. עובדה זאת מסבירה אולי את הצורך לציין במיוחד את האפשרות לערב בו: "גופא, אמר רב יהודה אמר רב: כשות וחזיז מערבין בהן, ומברכין עליהם בורא פרי האדמה. כשות בכמה? כדאמר רב יחיאל: כמלא היד, הכא נמי כמלא היד" (עירובין, כח ע"א). לצורך עירוב תחומין יש להשתמש במזון מקובל וראוי(7) ולכן השימוש בכשות איננו מובן מאליו.
הכשות כצמח טפיל
לעובדה שהכשות הוא צמח טפיל יש כמה ביטויים בהלכה. לגבי ברכת הנהנין נאמר: "גופא, אמר רב יהודה אמר רב: כשות וחזיז מערבין בהן, ומברכין עליהם בורא פרי האדמה. כשות בכמה? כדאמר רב יחיאל: כמלא היד, הכא נמי כמלא היד"(עירובין, כח ע"א). ברכת בורא פרי האדמה על הכשות איננה מובנת מאליה ואכן מוצאים אנו בהמשך הסוגיה דיון בנושא זה: "... נפק אתא ינוקא דבי רב, אמר ליה (רבי זירא): מאי אגמרך רבך? אמר ליה: כשות בורא פרי האדמה, חזיז שהכל נהיה בדברו. אמר ליה: אדרבה, איפכא מסתברא; האי מארעא קא מרבי, והאי מאוירא קא מרבי. והלכתא כינוקא דבי רב. מאי טעמא? האי גמר פירי, והאי לאו גמר פירי. ומאי דקאמרת האי מארעא קא רבי והאי מאוירא קא רבי לא היא. כשות נמי מארעא קא רבי, דהא קא חזינן דקטלינן לה להיזמתא ומייתא כשותא"(8). כוונת הדברים היא שהכשות זקוק להתפתחותו לחומרים המגיעים מהקרקע דרך מערכת ההובלה של השיחים עליהם הוא גדל. מסיבה זו אם קוצצים את השיחים שעליהם הכשות נאחז הוא מתייבש ומת. בלשון רש"י: "כשותא - הומלו"ן, וגדל מתוך ההיזמי, מריח הקרקע שההיזמי יונק ממנו". ההסבר של רש"י שהכשות גדל "מריח הקרקע" איננו במובן של ריח המקובל בשפתנו אלא במובן של נוזלים (לחלוחית) המכילה מרכיבים שנספגים מהקרקע ומגיעים לכשות דרך הפונדקאי.
לאמיתו של דבר הכשות תלוי לא רק במים והמינרלים המגיעים מהקרקע אלא גם בסוכרים שאותם מסנתז הפונדקאי. אורח חיים זה דומה במידה רבה לזה הקיים בכמהין ופטריות שעליהן מברכים ברכת "שהכל". הדבר מזכיר את תאור הפטריות במסכת ברכות (מ ע"ב): "על המלח ועל הזמית ועל כמהין ופטריות אומר שהכל. למימרא, דכמהין ופטריות לאו גדולי קרקע נינהו? ... אמר אביי: מירבא רבו מארעא, מינקי לא ינקי מארעא וכו'". מפרש רש"י: "מירבא רבו מארעא - מלחלוחית הארץ הם גדלים על העצים ועל הכלים". לאור דמיון זה בהתנהגותם הטפילית של הכשות והפטריות מובנת דעתו של רבי זירא לברך גם על הכשות ברכת "שהכל". למסקנת הגמרא הברכה על הכשות היא "בורא פרי האדמה" כנראה בגלל הבדל משמעותי במידת הקשר בין הפטריות והצמחים עליהן הן מתפתחות ובין הכשות והצמחים. אמנם הכשות איננו מחובר לקרקע אך גם איננו מונח ללא שום קשר לפונדקאי. הכשות קשור בקשר רקמתי לפונדקאי בעזרת המצוצות החודרות לצינורות העצה והשיפה. הפטריות החיות על עצים ושיחים מפרישות אנזימים המפרקים את העץ וסופגות את תוצרי הפירוק אך אינן יוצרות קשר רקמתי. הקשר הרקמתי של הכשות הופך אותו לחלק מהצמח ומצדיק את ברכת "בורא פרי האדמה".
מקור נוסף המתייחס לטפילות הכשות מופיע בגמרא בשבת (קז ע"ב): "אמר מר בר המדורי אמר שמואל: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב. מאי טעמא? אמר רבא: בר המדורי אסברא לי, לאו אמר רב ששת: האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, הכא נמי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו". מלשון רש"י ניתן להסיק שיש חידוש בכך שתולש הכשותא חייב: "ואף על פי שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא מאוירא רבי"(9). במסכת עירובין מוסיף רש"י פרט נוסף המשלים את הטענה שהכשות איננו מחובר לקרקע והוא שאין לו שורש בקרקע. לדעת רש"י, אם כן, האיסור לתלוש צמח איננו מוגבל אך ורק למנתק צמח מהקרקע, אליה הוא מחובר בעזרת שורשים, אלא גם למי שמנתק צמח המחובר לצמח אחר. עקירת הכשות מפרידה המצוצות שלו לבין צינורות העצה והשיפה של הפונדקאי. בעקירה זו יש משום "עוקר דבר מגידולו". אמנם אין כאן ניתוק שורשים מהקרקע כבתולש צמח רגיל אך די בעקירה זו כדי לחייב משום תולש. ההשוואה ל"הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שמעיה" מתבקשת משום שגם הקשר בין עובר ואמו הוא קשר רקמתי בשלייה שבה קיים קשר בין כלי הדם של העובר וכלי הדם של אמו. הקשר איננו קשר ישיר אלא קשר בעזרת תיווך השלייה אך ניתוק קשר מעין זה די בו כדי לחייב משום תולש.
דמיון נוסף בין מדלדל עובר במעי אמו ועוקר כשות מצמח הוא בכך שב"עוקר דבר מגידולו" מדובר בהפרדה של יישות בעלת חשיבות לעצמה אם כי איננה עצמאית. פעולה זו שונה מתלישה או קציר רגיל שבו לחלק המופרד אין חשיבות כיצור חי. במקור האיסור של עוקר "דבר מגידולו" דנו הראשונים. מלשון הגמרא משתמע לכאורה שעקירת עובר או כשות אסורה מסיבה דומה אך הראשונים דוחים את אפשרות זו. ברמב"ן (שבת, קז ע"ב) ובריטב"א אנו לומדים שעקירת עובר אסורה משום נטילת נשמה ואילו עקירת כשות משום קוצר.
"ותירצו דהכא (במדלדל עובר) לאו דוקא נקט משום עוקר דבר מגידולו, אלא טעמא משום נטילת נשמה, והא קמ"ל דאע"פ שאין חיותו מעצמן אלא אגב אמו על הפסק אותו חיות הוא מתחייב משום נטילת נשמה, דומיא [דכשותא] מהיזמי והיגי אף על פי שאין חיותם מעצמן אלא אגב היזמי והיגי כדאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין כ"ח ב') דקטלינן היזמתא ומיתא כשותא, ואיידי דנקט לגבי כשותא דחיובא משום עוקר דבר מגידולו נקט באידך ההוא לישנא אבל לעולם חיובו משום נטילת נשמה וכו'" (חידושי הריטב"א).
הכשות בכלאים
"שלחו ליה בני בשכר ללוי: כילה מהו? כשותא בכרמא מהו? מת ביום טוב מהו? ... כשותא בכרמא - עירבובא. ולישלח להו כדרבי טרפון? דתניא: כישות, רבי טרפון אומר: אין כלאים בכרם, וחכמים אומרים: כלאים בכרם. וקיימא לן: כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ? לפי שאינן בני תורה. מכריז רב: האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא ליזרע. רב עמרם חסידא מנגיד עילויה, רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה וכו'"(10) (שבת, קלט ע"א). רש"י מפרש את הספק של בני בשכר: "כשותא - הימלו"ן שגדל על ההגא, מהו בכרמא ירק הוא וכלאים בכרם, או אילן הוא ואינו כלאים בכרם". שאלה שיש לדון בה היא מה מיוחד בכשות הגורם לספק? לכאורה אין מקום לספק משום שמבנה הכשות הוא כפקעת חוטים סבוכה המכסה שיחים וקשה להגדירה כאילן. הריטב"א אכן סבר שאין מקום לספק אם הכשות הוא אילן או ירק אלא שמסיבה הפוכה ולכן הציע ספק אחר:
"כשותא בכרמא עירובא. פי' כלאים, פרש"י ז"ל דמספקא להו לבני בשכר אם מין אילן הוא או מין תבואה, ואינו מחוור, דהא כל דמפיק והדר מפיק בלא זריעה הוא אילן אבל כל דמפיק ולא הדר מפיק הוא תבואה, לכך נראה שהספק הוא אי חשבינן ליה אוכל או לא".
מדבריו משתמע שהוא הגדיר אילן בדרכו של הרא"ש (ברכות פ"ו אות כג) שסבר שכל דבר שעושה פירות משנה לשנה, נקרא עץ, אבל כל דבר שצריך לזורעו כל שנה, נקרא פרי הארץ. לשיטת הגאונים ורש"י לא ייתכן להגדיר את הכשות כאילן שהרי אין לו לא גזע ולא ענפים (ראו עוד במאמר "הגדרת אילן וירק בהלכה"). ניתן להסיק מהסברו לספק שהוא סבר שדין כלאי הכרם מוגבל לצמחי מאכל בלבד ולא לכל הצמחים שמקיימים אותם. הספק אם הכשות מהווה אוכל או לא קשור, אולי, למעמדו הנחות כמזון עליו הרחבתי לעיל בסעיף "מעמד הכשות כגידול נחות".
 |
|
 |
|
תמונה 1. כשות השדות
מין פולש שהגיע לארץ בראשית המאה ה - 20
|
|
תמונה 2. כשות הקורנית צילמה: שרה גולד
|
(1) טפילות מוחלטת היא מושג המנוגד לטפילות חלקית שבה לטפיל יש עלים והוא מבצע פוטוסינתיזה בעצמו ומנצל את הפונדקאי רק כמקור למים ומינרלים. דוגמאות לטפילים חלקיים הן הרנוג השיטים, דבקון הזית ושבטן לבן.
(2) המצוצות הם איברי מציצה החודרים דרך האפידרמיס של גבעול הפונדקאי ויוצרים מגע פנימי בין שני הצמחים. המצוצות מתפתחות מזיזים המהדקים ומצמידים את הכשות לפונדקאי.
(3) רקמות ההובלה מתחלקות לעצה המובילה מים ומינרלים ושיפה המובילה סוכרים מהעלים אל השורש.
(4) באמריקה הם מכונים Golden spagetti.
(5) פירוש: אמר רב יהודה: כשות וכן חזיז (שיבלים בעודן צעירות מאד וראויות רק לשחת) אין בהם משום גזל, משום שהם גדלים מעצמם ואין מטפלים בהם. ואולם באתרא דקפדי [במקום שמקפידים] על כך יש בהן משום גזל. אמר רבינא: ומתא מחסיא אתרא דקפדי [מקום שמקפידים] הוא ולכן צריך הפועל להיזהר ולא ליטול אותם.
(6) פירוש: תנו רבנן [שנו חכמים]: מסתתי אבנים אין בהם משום גזל בעל הבית אם לוקחים לעצמם את הפסולת. מפסגי אילנות שחותכים מקצת מענפי האילנות להיטיב את גידולם, וכן מפסגי גפנים, מנקפי (קוצצי) היגי (קוצים), מנכשי זרעים ועודרי ירקות, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהם שלא יקחו שום דבר ממה שחתכו או עקרו יש בהן משום גזל. ואם אין בעל הבית מקפיד עליהן על כל מה שחתכו הרי אלו שלו של הפועל.
(7) "אמר רבי זירא אמר שמואל: מערבין בפת אורז ובפת דוחן. אמר מר עוקבא: לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל, בפת אורז מערבין, ובפת דוחן אין מערבין" (עירובין, פא ע"א). ראו עוד בהמשך הסוגיה שם.
(8) פירוש: פעם נְפַק אֲתָא [יצא ובא] מבית המדרש יָנוֹקָא דְּבֵי רַב [תינוק של בית רב] אֲמַר לֵיהּ [לו] ר' זירא: מַאי אַגְמַרָךְ [מה למדך] רַבָּךְ? אֲמַר לֵיהּ [לו]: על כְּשׁוּת מברכים "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה", על חָזִיז מברכים "שֶׁהַכּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ". אֲמַר לֵיהּ [לו] ר' זירא: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִיסְתַּבְּרָא [ההיפך הוא המסתבר], שכן, הַאי [זה] החזיז מֵאַרְעָא קָא מִרְבֵי [מהארץ הוא גדל], וְהַאי [וזו] הכשות מֵאֲוִירָא קָא מִרְבֵי [מהאויר היא גדלה]. וראוי איפוא לברך על כל דבר לפי מקור גידולו, ומסכמים בתלמוד: וְהִלְכְתָא כְּיָנוֹקָא דְּבֵי רַב [וההלכה כתינוק של בית הרב]. מַאי טַעֲמָא [מה טעם הדבר]: הַאי [זה] הכשות הוא גְּמַר פֵּירֵי [פרי גמור], וְהַאי [וזה] החזיז לָאו גְּמַר פֵּירֵי [איננו פרי גמור], ופרי שאינו גמור אין מברכין עליו אלא "שהכל". וּמַאי דְּקָאָמְרַתְּ: הַאי מֵאַרְעָא קָא רָבֵי, וְהַאי מֵאֲוִירָא קָא רָבֵי [ומה שאמרת: זה החזיז מהארץ הוא גדל, וזו הכשות מן האויר היא גדלה] לֹא הִיא. כְּשׁוּת נַמִי מֵאַרְעָא קָא רָבֵי, דְּהָא קָא חָזֵינַן דְּקָטְלִינַן לָהּ לְהִיזְמָתָא וּמַיְיתָא כְּשׁוּתָא [גם כן מן הארץ גדלה, שהרי רואים אנו שכאשר קוצצים את הקוצים ומתה הכשות הטפילה עליהן] מכאן שהכשות גם כן מהארץ גדלה, אף כי לא במישרין.
(9) דברי רש"י "ואף על פי שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא מאוירא רבי" לכאורה תמוהים שהרי למסקנת הגמ' שם "ומאי דקאמרת האי מארעא קא רבי והאי מאוירא קא רבי, לא היא. כשות נמי מארעא קא רבי וכו'". הגמ' מצדיקה את ברכת בורא פרי האדמה בכשות בכך שהכשות יונקת ("רבי") מהקרקע. יתכן ורש"י מדגיש בהסברו דווקא את ההו"א שהכשות גדל מהאוויר כדי לחדד את ההשוואה בין מדלדל עובר במעי אמו לתולש כשות. כלומר: כוונתו בדבריו "כדאמרינן בעלמא מאוירא רבי" איננה לשלול את דברי הגמ' שהכשות יונק גם מהקרקע אלא להשתמש באמירה הפופולרית ("בעלמא") "מאווירא רבי" כהוכחה לכך שאין זה צמח רגיל היונק רק מהקרקע בעזרת שורשים החודרים לקרקע אלא צמח יוצא דופן שאמנם מפיק את הדרוש לו מהקרקע אך בעזרת הפונדקאי.
(10) פירוש: וחוזרים עתה להלכה בדיני כילה. שָׁלְחוּ לֵיהּ [לו] בְּנֵי העיירה בַּשְׁכַּר לְלֵוִי: כִּילָּה מַהוּ דינה לענין לפרסה בשבת? וכן: כְּשׁוּתָא בְּכַרְמָא [כשות בכרם] מַהוּ דינה, האם יש בה משום כלאיים? אדם שמֵת בְּיוֹם טוֹב מַהוּ הדין בכגון זה, כיצד נטפל בו? ... ובענין כְּשׁוּתָא בְּכַרְמָא הרי זה עִירְבוּבָא [כשות בכרם כלאיים]. ושואלים: וְלִישְׁלַח לְהוּ [ושישלח להם] כְּדברי ר' טַרְפוֹן? דְּתַנְיָא [שכן שנינו] בתוספתא: כִּישׁוּת, ר' טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין הם כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כישות הם כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וְקָיְימָא לָן [מוחזק בידינו]: כּל הַמֵּיקֵל בדיני כלאיים בָּאָרֶץ, אפילו אין הלכה כמותו באותה הלכה, הרי הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּחוּץ לָאָרֶץ, שדין כלאיים שם מדברי סופרים בלבד! ומסבירים: לא גילה להם את ההיתר לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. ובענין זה של כישות בכרם מספרים שהיה מַכְרִיז רַב ואומר: הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִיזְרַע כְּשׁוּתָא בְּכַרְמָא [מי שרוצה לזרוע כשות בכרם] לִיזְרַע [שיזרע]. רַב עַמְרָם חֲסִידָא [החסיד] היה מְנַגֵּיד עִילָּוֵיהּ [מלקה על כך], על מי שזרע כשות בכרם. ומסופר: רַב מְשָׁרְשִׁיָּא יָהֵיב לֵיהּ [נתן לו] פְּרוּטָה לְתִינוֹק גּוֹי וְזָרַע לֵיהּ [והיה זורע לו] וכו'.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
