למה לעזוב הכל?
אתגר העלייה לרגל ויחסי פרט-כלל
פסחים ח ע"ב / חיים אקשטיין
"תניא, איסי בן יהודה אומר: כלפי שאמרה תורה ולא יחמד איש את ארצך - מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה. והלא דברים קל וחומר, ומה אלו שדרכן לזוק - אינן ניזוקין, בני אדם שאין דרכן לזוק - על אחת כמה וכמה. אין לי אלא בהליכה, בחזרה מנין? תלמוד לומר ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום. וכי מאחר דאפילו בחזירה בהליכה למה לי? - לכדרבי אמי, דאמר רבי אמי: כל אדם שיש לו קרקע - עולה לרגל, ושאין לו קרקע - אין עולה לרגל".
עם כל החלומות על עלייה לרגל, קשה לדמיין את זה קורה. האם אנו מסוגלים לעזוב הכל ולעלות לירושלים? מה עם העבודה, הבית, הקהילה? אמנם מדובר בתקופות של חגים, אבל עדיין פעמים רבות יש לחצים, אילוצים וצרכים. האם אנו אמורים להתעלם מכל מה מתרחש במעגל הפרטי או המשפחתי, ולהיבלע בהמון הסואן העולה לרגל?
הגמרא מתמודדת עם השאלה הזו בתגובה לשאלה אחרת. היא עוסקת בכלל "שלוחי מצווה אינן ניזוקין". הגמרא מבהירה תחילה שהכלל הזה אינו תקף במקומות סכנה, ואי אפשר לסכן את החיים מתוך מחשבה שהמצווה תגן עלינו. עניין זה מצריך עיון בפני עצמו, אבל אפשר לומר כי ה"נזק" המדובר אינו כל פגע באשר הוא, אלא תוצאה של כוחות "מזיקים". שליח מצווה אינו מוגן מפני כל רעה שיכולה להתרחש באופן טבעי, אלא מפני גורמים רוחניים שמחוץ לטבע. כשאדם מקיים מצוות, אין לו סיבה לחשוש מעין הרע, סטרא אחרא ושאר כוחות בלתי נראים – הוא שמור. גם אם יאונה לו רע, זה יהיה במסגרת ובבחירה של ההשגחה האלוקית. הכל בשליטה.
מכל מקום, הגמרא מביאה מקור לכלל זה, מפסוקי התורה על עלייה לרגל. התורה מבטיחה: "כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבלך, ולא יחמד איש את ארצך" (שמות לד, כד). מצוות העלייה לרגל עלולה ליצור חששות כבדים, ובראשם חשש ביטחוני וחשש כלכלי. אם כולם מרוכזים בירושלים, כל אויב יכול לכבוש את ערי הספר, וכל גנב יכול לבזוז את הבתים הריקים. כנגד חששות אלו מבטיחה התורה: לא יקרה כלום. הדרשה מרחיבה זאת: היא מזהה את המילים "את ארצך", וכוללת בתוכן את כל המרחב שנחשב לארצו של אדם. גם הפרה והתרנגולת שלו מוגנות ושמורות כשהוא עולה לרגל.
מעבר לחשש הכלכלי, אף שהוא כשלעצמו ברור ומובן, עלולה להיות רתיעה פנימית מהעלייה לרגל. החשש לעזוב הכל משקף חיבור לעולם הפרטי. האדם חי במקומו האישי, בביתו, במעגל שבו הוא מצוי ואליו הוא מחויב. אם פתאום ייצא מהמסגרת האישית שלו ויתבטל אל הכלל – האם לא יחרב עולמו הפרטי? אם נשים דגש רק על ירושלים, על המרכז, האם לא נאבד את כל מי וכל מה שמסביב? משיבה התורה: לא יחמוד איש את ארצך. הפרה שלך, התרנגולת שלך, העסק שלך, החברים, הלקוחות, כולם יישארו שם. אל דאגה, לא נדרש ממך לוותר עליהם – רק להתרחק מהם לזמן מוגבל, כדי להתחבר למרכז של הכל.
ממשיך המדרש ושואל: אולי רכושו של האדם מוגן רק בשעה שהוא עולה לרגל, אבל לא בשעה שהוא חוזר? עונה המדרש שיש פסוק גם לדרך חזרה. שלב החזרה ל"אהליך" הוא חלק מאותו מהלך, מאותה הבטחה. לא נדרש ממך לוותר על עולמך הפרטי, אלא להתחבר למרכז הכללי, ולכן כשיגיע הזמן לחזור למעגל הפרטי שלך – תוכל לחזור אליו ללא בעיה, טעון בכוחות חדשים.
כיוון שיש פסוק המבטיח הגנה בדרך חזרה, הגמרא מקשה: לשם מה היה דרוש הפסוק הקודם על הדרך הלוך, הרי הפסוק על הדרך חזור מבטיח שלא יארע נזק לעולמנו הפרטי? בתשובה מביאה הגמרא דרשה אחרת של אותו פסוק: מ"את ארצך" לומדים שדווקא מי שיש לו ארץ מחויב לעלות לרגל, כלומר החיוב חל דווקא על בעלי קרקעות. עד כה היה נדמה שחובה לעלות לרגל למרות העולם האישי שלנו שנשאר בצד; עתה נראה שחובה לעלות לרגל בגלל העולם האישי. מי שאין לו קרקע משלו פטור מהעלייה. דווקא מי שעלול להתמכר לקרקע של עצמו, לענייניו האישיים ולמעגל הפרטי הצר, נדרש לחבר את כל זה לכלל. מתוך כך הוא ישוב אחרי הרגל לביתו הפרטי, וימצא אהלו בשלום.
