סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 

הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

 

מחיאת כפיים בשבת

ביצה ל ע"א

 
"אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: תנן, לא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין ביום טוב. וקא חזינן דעבדין, ולא אמרינן להו ולא מידי? - ולטעמיך, הא דאמר רבה: לא ליתיב איניש אפומא דלחייא, דילמא מיגנדר ליה חפץ ואתי לאיתויי, והא קא חזינן נמי דמותבי חצבי, ויתבן אפומא דמבואה, ולא אמרינן להו ולא מידי? אלא: הנח לישראל, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. סבור מינה הני מילי בדרבנן, אבל בדאורייתא - לא. ולא היא, לא שנא בדרבנן ולא שנא בדאורייתא. דהא תוספת דיום הכפורים דאורייתא היא, וקא חזינן להו דקאכלי ושתו עד שתחשך, ולא אמרינן להו ולא מידי".

התוספות במסכת עירובין דף קד ע"א הביא את דברי סוגייתנו: "ומיהו אין למחות בנשים ותינוקות דמוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין". וכן הביא הרמ"א בשו"ע או"ח שלט, ג: "והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'". והמשיך הרמ"א: "וי"א דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר דמלתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל". אלו דברי התוספות במסכת ביצה דף ל ע"א: "לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר". כלומר שלא רק שלא מוחים אלא שדבר מותר. התוספות בעירובין בודאי אינו חולק על התוספות בביצה, שהרי הדברים מוכחים מדברי הגמרא שם בעירובין: "תנן: ממלאין מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת. במקדש - אין, במדינה - לא. מאי טעמא - לאו משום דאולודי קלא ואסיר? - לא, גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו. אמימר שרא למימלא בגילגלא במחוזא, אמר: מאי טעמא גזרו רבנן - שמא ימלא לגינתו ולחורבתו, הכא - לא גינה איכא ולא חורבה איכא". הרי שאיסורים אלו לא נאסרו במקום שאין בו חשש. לכן התוספות בעירובין שכתב שאין למחות בנשים ותינוקות למרות שיש בזה איסור, עוסק במקום הדומה לימי הגזירה, שיש בו אנשים בקיאים לתקן כלי שיר, כגון להחליף נימת כלי ניגון שנפסקה שהוא מלאכה מהתורה כנזכר בגמרא שם במסכת עירובין דף קב ע"ב.

וקשה, למה רק בסוגייתנו נזכר דלא אמרינן להו ולא מידי משום הנח. ואילו במסכת עירובין דף קב ע"א אמרו: "איני? והא רבי טבלא איקלע למחוזא, וחזא לההוא דהוה תלי בעיברא דדשא, ולא אמר להו ולא מידי", ומשתיקתו למדו שהדבר מותר, ולמה לא חששו ששתק להם משום הנח. וכך גם במסכת חולין דף מח ע"ב למדו להתיר משתיקת רב נחמן ורבי אמי ורבי אסי.

אלא שאמרו מסכת שבת דף נד ע"ב: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו". דוקא במי שיכול למחות אמרו כן. וכך הדגישו במקומות רבים נוספים שהיה בידם למחות ולא מיחו (שבת נא ע"א; סוכה כט ע"ב; סנהדרין כז ע"ב וקג ע"א; שבועות לט ע"ב; עבודה זרה ד ע"א).
ורבא בר רב חנן ואביי שנזכרים בסוגייתנו היו תלמידי רבה היחידים בפומבדיתא, ושאר בני המקום היו שונאים אותם ולא היו שומעים בקולם. כך אמרו במסכת שבת דף קנג ע"א: "אמר ליה אביי לרבה: כגון מר, דסנו ליה כולהו פומבדיתאי, מאן אחים הספידא? - אמר ליה: מיסתיא את ורבה בר רב חנן". ובמסכת עירובין דף סח ע"א: "אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי: מבואה דאית ביה תרי גברי רברבי כרבנן לא ליהוי ביה לא עירוב ולא שיתוף? אמר ליה: מאי נעביד? מר לאו אורחיה, אנא טרידנא בגירסאי, אינהו לא משגחי".

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר