הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור המושג: "אם תימצי לומר"
פסחים י ע"ב
בעי רבא: עכבר נכנס וככר בפיו, ועכבר יוצא וככר בפיו מהו? מי אמרינן: היינו האי דעל, והיינו האי דנפק. או דילמא: אחרינא הוא? אם תמצא לומר: היינו האי דעל והיינו האי דנפק,
עכבר לבן נכנס וככר בפיו, ועכבר שחור יוצא וככר בפיו מהו? - האי ודאי אחרינא הוא, או דילמא ארמויי ארמיה מיניה? ואם תמצא לומר: עכברים לא שקלי מהדדי,
עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר בפיה מהו? חולדה ודאי מעכבר שקלתיה, או דילמא: אחרינא הוא, דאם איתא דמעכבר שקלתיה - עכבר בפיה הוה משתכח, ואם תמצא לומר: אם איתא דמעכבר שקלתיה עכבר בפיה הוה משתכח - עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה מהו? הכא ודאי איהו הוא, או דילמא: אם איתא דאיהו ניהו - ככר בפי עכבר משתכח הוה בעי אישתכוחי. או דילמא: משום ביעתותא הוא נפל, ושקלתיה? –
תיקו.
בעי רבא: ככר בשמי קורה צריך סולם להורידה או אין צריך? מי אמרינן כולי האי לא אטרחוהו רבנן כיון דלא נחית מנפשיה - לא אתי למיכלה, או דילמא: זימנין דנפל ואתי למיכלה.
ואם תמצי לומר זימנין דנפל ואתי למיכלה - ככר בבור צריך סולם להעלותה או אין צריך? הכא ודאי דלא עבידא דסלקה מנפשה, או דילמא: זימנין דנחית למעכד צורכיה, ואתי למיכליה.
אם תמצא לומר זימנין דנחית לצורכיה ואתי למיכלה, ככר בפי נחש צריך חבר להוציא או אין צריך? בגופיה אטרחוהו רבנן, בממוניה לא אטרחוהו רבנן, או דילמא לא שנא? –
תיקו.
1.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה יג:
נכנס עכבר לבית וככר בפיו ויצא עכבר משם וככר בפיו אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא ואינו צריך לבדוק,
היה הראשון שנכנס שחור וזה שיצא ע לבן צריך לבדוק,
נכנס עכבר וככר בפיו ויצאת משם חלדה וככר בפיה פ צריך לבדוק,
יצאת משם חלדה ועכבר וככר בפיה אינו צריך לבדוק שזה הככר הוא שהיה בפי העכבר,
נחש שנכנס לחור ופת בפיו צ אינו חייב להביא חבר להוציאו.
2.
מגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה יג:
היה הראשון שחור וכו'. שם ואם תמצא לומר:
נכנס עכבר וככר בפיו. גם זה בעיא באת"ל:
יציאת החולדה ועכבר וכו' זו בעיא דלא איפשיטא ופסק רבינו לקולא כדרך כל תיקו של דבריהם:
נחש שנכנס לחור וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ופסק רבינו ג"כ לקולא:
ה"מגיד משנה" מסביר, שבכל מקום שיש ספק בגמרא שבנוי על ספק אחר, והגמרא מציינת זאת על ידי הביטוי של "אם תימצי לומר" [כאחת הדעות בספק הראשון], הרי כך הלכה, כאותו צד בספק הראשון שעליו בנוי ומבוסס הספק השני.
3.
משמע מלשונו, שהרמב"ם פוסק כ"אם תימצי לומר" באופן עקרוני בש"ס, ולאו דווקא באופן ספציפי-נקודתי בסוגייתנו.
4.
בהמשך הוא מסביר, שאם הגמרא מציגה בעיה ולא פותרת הרי שהרמב"ם מכריע בזה לקולא. והוא מדגיש שמדובר דווקא בדין דרבנן. הוא מסביר שכלל זה של הרמב"ם חל גם בבעיה שלא נפשטה בגמרא וללא סיומת של הביטוי "תיקו" ובין אם נאמרה בגמרא הסיומת של "תיקו".
5.
וראה ברש"י בסוגייתנו:
רש"י מסכת פסחים דף י עמוד ב:
אם תמצא לומר היינו האי כו' - דאי פשטת ליה דחיישינן דילמא אחרינא הואי - תו לא צריכנא למיבעי שחור ולבן, אבל אי פשטת ליה דלא חיישינן - אכתי שחור ולבן מיבעיא לן.
6.
גופי הלכות פרק ב - כללי אות ב' כלל קג:
מתייחס לדברי רש"י הנ"ל:
בעי הבעין בעיא חדא ואומר עליה אם תמצא לומר לשאול אחרת. ודעת הרמב"ם ז"ל דאת"ל הוא פשיטות הדין, וכן נראה דעת רש"י ז"ל.
אמנם צ"ע דברי רש"י ז"ל עמקו פ"ק דפסחים (דף י ע"ב) ד"ה ואת"ל היינו דעל היינו הא דנפק כתב וז"ל דאי פשטת אחרינא הוא, תו לא צריכנא למיבעי שחור ולבן וכו',
ומאי האי שהאריך רש"י ז"ל בזה הואת"ל מה שלא האריך בשום מקום שלכאורה נראה שלא חידש כלום.
הוא שואל על רש"י בסוגייתנו שמאריך בהסבר ה"אם תימצי לומר".
7.
המשך דבריו:
ועוד אמאי לא קאמר אי אמרת במין אחד שהם שנים תו לא צריכנא למיבעי שחור ולבן משמע שלא היה לו שום בעיא, ולימא דהוה בעי אפילו במין אחד אי אמרינן דכיון שהם שני עכברים רמי מחבריה, או דילמא לא שקלי מהדדי כי היכי דבעי גבי שחור ולבן.
אבל בהך את"ל קמא סבר דרבא השואל אינו יודע לפשוט במין אחד של שני עכברים, אי אמרינן היינו דעל אחד, ואי אמרינן אחרינא הוא משום דאין צד סברא בזה יותר מבזה כמו שכתבו התוס', וזה שאמר לרבו אני איני יודע מאי אדון בה, אי פשטת לי היינו דעל, אשאלך אחרת בשחור ולבן, ואי פשטת אחרינא תו לא צריכנא,
וסובר רש"י ז"ל כן משום דלקמן באת"ל האחרים נותן טעם לההוא צד שאומר עליו את"ל, אבל הכא אמאי קאמר את"ל היינו דעל ומאי חזי בהי צד טפי מאחר, כיון דלשניהם פנים, לכך אמר שאינו כשאר את"ל, והודו לי בזה כת המעיינים ה"י.
הוא מסביר שאמנם רש"י סובר כהרמב"ם, אבל בסוגייתנו משמע שרבא עצמו לא הכריע בין שתי הדעות שקודמות ל"אם תימצי לומר".
ראה ב"ילקוט ביאורים", עמוד קצג:
8.
חידושי הריטב"א מסכת פסחים דף י עמוד ב:
אמר רבא עכבר נכנס וכו'. כתב הרי"ט ז"ל כללא דשמעתא דכל היכא דאמרינן את"ל הלכה היא שכן מסורת בידינו מיד הגאונים ז"ל בכל מקום,
וכל היכא דלא איפשיט, לקולא, דספיקא דרבנן היא ובביטול סגי ליה ע"כ.
הוא מסביר שהכלל שפוסקים לפי ה"אם תימצי לומר" הוא "מסורת מיד הגאונים בכל מקום"
ועדיין צריך לבדוק האם כוונתו גם, שהגאונים הם שכתבו ביטוי זה!
9.
כמו כן הוא קובע כלל שבבעיה שלא נפשטה הכלל למעשה יהיה שבספק דרבנן – לקולא. בסוגייתנו הכוונה שדי בביטול ולא זקוק לבדוק שוב.
וראה שם, ב"ילקוט ביאורים", עמוד קצג, הערה לט.
כמו כן לא ברור האם הוא מבדיל בין מקרה שהבעיה לא נפשטה למקרה שהגמרא מסיימת ב"תיקו".
10.
גם הרא"ש מדבר על ה"אם תימצי לומר", וכדברי הריטב"א בסוגייתנו:
רא"ש מסכת בבא מציעא פרק ח סימן יא:
יא בעא רבי אבא בר ממל שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים מהו מי אמרינן שאלה לחודא קיימא ושכירות לחודא קיימא. או דלמא שכירות בשאלה מישך שייכא דהא מחייבא בגניבה ואבידה. ואת"ל שכירות בשאלה מישך שייכא שכרה בבעלים שאלה שלא בבעלים מהו... מהו. *תיקו. זו הגירסא היא עיקר.
ולפי מה שאמרו הגאונים דכל את"ל פשיטות לבעיא קמייתא לא סליק בתיקו אלא תרין בעיא בתרייתא. והנהו נמי כיון דסלקי בתיקו לא מפקינן מיניה ממונו משואל:
הרא"ש מסביר [ומתאים גם לסוגייתנו] שהסיום של "תיקו" מתייחס רק לבעיה האחרונה כדי שלא יסתור את הכלל שבסעיף 6!
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קצג, הערה מ.
11.
לגבי המשך הבעיות בגמרא:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה יד:
כזית חמץ בשמי קורה מחייבין אותו להביא סולם להורידו שפעמים ק יפול משמי קורה, היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו. +/השגת הראב"ד/ היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו. א"א לפי דעתו שכתב כאת"ל השנוים בגמ' אף זה צריך סולם להעלותו ומ"מ טעות גדולה אני רואה בדבריו שאמר אינו צריך סולם להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו, נדמה בעיניו דרבא /פסחים/ (י) לכתחלה קא מבעיא ליה וטעות גדולה היא זו דהיינו מטמין בבורות (/פסחים/ ה) אלא בשבדק וביטל ולאחר איסורו מצא זו היא שאלתו.+
12.
מגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה יד:
[יד] כזית חמץ בשמי קורה וכו'. בעיא שם באם תמצא לומר:
היה חמץ בבור אין מחייבין וכו'. בעיא שם ולפי גירסת ספרינו יש שם אם תמצא לומר.
ונראה שרבינו לא היה גירסתו כך אלא בעיא דלא איפשיטא היא ולקולא
וכן מצאתי בקצת פירושי רש"י ז"ל דלא גרסי בה את"ל.
ובהשגות כתוב לפי שיטתו שכתב כאת"ל השנויים בגמרא אף זה צריך וכו'
יש מחלוקת בראשונים אם גירסת הגמרא היא "אם תימצי לומר" לפני השאלה על הנחש [ה"אם תימצי לומר" האחרון בגמרא]. אומר ה"מגיד משנה" שלרמב"ם לא היתה גירסא זו, ולכן בשאלה על הנחש הרמב"ם פסק מספק – לקולא.
13.
המשך דבריו:
ומ"מ טעות גדולה אני רואה בדבריו שאמר אינו צריך סולם להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו נדמה בעיניו דרבא לכתחלה קא מבעיא ליה וטעות גדולה היא זו דהיינו מטמין בבורות אלא בשבדק וביטל ולאחר איסורו מצא וזו היא שאלתו עכ"ל.
ואני אומר שאין טעות בדברי רבינו ובודאי לא נתכוין שיהא רשאי להטמין ככר בבור ולבטלו שזה אף על פי שאינו עובר עליו כל שבטלו קודם זמן איסורו כמבואר פ"ג מ"מ אסור הוא להטמין בבור לכתחלה ודברי רבינו הם בככר הנופל מאליו לבור
ובשעת בדיקה שהצריכו חכמים א"צ לירד שם אלא צריך הוא לבטל הביטול שהוא מן התורה ...
בכל הסוגיה כשפוסקים לקולא, הכוונה היא, שאם ביטל לא צריך לבדוק. ודנים בזה הפרשנים בהרחבה.
14.
יד מלאכי כללי הפוסקים כללי הרמב"ם והראב"ד והסמ"ג – מאריך לגבי כללי הרמב"ם בכלל הראשון של אם תימצי לומר":
ידוע ומפורסם שדרך הרמב"ם בחיבורו לפסוק כאם תמצא לומר וכמ"ש מרן בכ"מ פח"י מהלכות שבת הלכה כ"ו ובכמה וכמה דוכתי וכתב עוד בפ"ב מהלכות נזירות דין ח' שזו היא שיטת הגאונים
וכ"כ הרא"ש בפ"ק דקידושין סי' ז' שדעת הרמב"ם כדעת הגאונים שכל את"ל הוי כמו פשיטותא וכן מצאתי עוד להר"ב לחם משנה בפ"ג מהלכות קרית שמע והוסיף שגם דרך הרי"ף הוא זה ומוהר"ש אלגאזי בספרו גופי הלכות כלל ק"ג כתב שכן נראה דעת רש"י ז"ל
אמנם ראיתי להרב הגדול בעל משנה למלך שכתב בח"ג דף י"ג ד' דלא ס"ל לרש"י דאת"ל הוי פשיטותא ועיין מגדל עוז פ"ב מהלכות נזירות שכתב שדעת התוס' כשיטת הגאונים והדבר פשוט לפני כל יודעי דת ודין דלא אמרו לפסוק כאת"ל אלא באת"ל שבתלמוד אך באת"ל שכותב איזה פוסק בתוך לשונו מפי עצמו להחזיק דבריו פשיטא ופשיטא דלא שייך כלל לומר כן...
ומאריך שם...
