השוואה בין המינים  / רפי זברגר

עירובין פו ע"א 

הקדמה

נלמד את המשנה הראשונה בדף, ואת הגמרא הקצרה שאחריה. נקדים וניזכר במספר הלכות: 
1. כל הדיירים הגרים בבתים בחצר מסוימת, חייבים להשתתף בעירוב חצרות. 
2. אפילו אם אחד לא השתתף – אוסר על כל בני החצר לטלטל מן הבית לחצר ומן החצר לבית. 
3. גם נכרי הגר בחצר אוסר על בני החצר, והוא חייב להשכיר את ביתו לאדם אחר אשר גר באותה חצר, כדי שיוכלו כולם לערב ולטלטל. 
משנתנו תעסוק באדם אשר עזב את ביתו לשבת מסוימת, האם נחשב כאילו הוא לא נמצא ולכן אינו אוסר על בני החצר בטלטול, או שמא עדיין אוסר. 
 

הנושא

ישנן ארבע דעות תנאיים בשאלה זו:
המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי ואחד ישראל - הרי זה אוסר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אינו אוסר.
מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה נסבה על השאלה האם "דירה בלא בעלים שמה דירה''. רבי מאיר סובר שגם דירה שבעליו יצאו מן העיר לשבת, עדיין נחשבת כדירה לאסור על בני החצר לטלטל בלא שיתופו בעירוב חצרות. לעומתו, סובר רבי יהודה כי יש לדון כל שבת לעצמה. ומכיוון שבשבת מסוימת, הדייר לא שוהה בדירתו, הרי הדירה אינה נחשבת כדירה, ולכן אינו אוסר על בני החצר שעירבו בלעדיו לטלטל מביתם לחצר ולהיפך. 
רבי יוסי אומר: נכרי – אוסר, ישראל - אינו אוסר, שאין דרך ישראל לבא בשבת.
רבי יוסי מסכים באופן עקרוני לרבי יהודה, כי ''דירה בלא בעלים אין שמה דירה'', אך הוא מסייג ופוסק כי אם נכרי גם שם, הרי יש לחשוש שיחזור במהלך השבת, ולכן הוא אוסר. מה שאין כן אצל יהודי, שם אין לחשוש שיחזור במהלך השבת, לכן אינו אוסר. 
יש להעיר, כי בימינו, כשיש יהודים שלצערנו אינם שומרים שבת, יש לחשוש שיחזרו במהלך השבת, נראה כי גם יהודים כאלו העוזבים לשבת יאסרו לבני החצר לטלטל.
רבי שמעון אומר: אפילו הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר - אינו אוסר, שכבר הסיע מלבו:
רבי שמעון גם מסכים באופן עקרוני לרבי יהודה, וסובר כי ''דירה בלא בעלים אין שמה דירה'', והוא מרחיב את הדין וקובע, כי גם אם אדם עזב את ביתו, והלך לשבות שבת אצל הבת שלו, אשר גרה אפילו באותה העיר – אין חשש שיחזור במשך השבת, ולכן אין דירתו נחשבת דירה לגבי אותה שבת.
ועתה נלמד את הגמרא הקצרה:
אמר רב: הלכה כרבי שמעון.
רב פוסק כי הלכה כרבי שמעון המקל מכל התנאים, ואף אם אדם עוזב את ביתו ועובר לגור אצל הבת שלו באותה העיר, נחשב כאילו דירתו אינו דירה לאסור על שאר בני החצר.
ודווקא בתו, אבל בנו לא, דאמרי אינשי: נבח בך כלבא – עול, נבח בך גורייתא - פוק:
רב ממשיך לדייק במשנה וקובע כי רק אם אדם עזב את ביתו והלך לגור בביתה של הבת שלו, רק אז נחשב כ''מסיח דעתו מביתו'' ולכן דירתו אינה נחשבת כדירה לאסור על בני החצר. אבל אם הלך לבנו במשך השבת – עדיין חוששים שמא יחזור במשך השבת לביתו, ולכן דירתו נחשבת לדירה. הסיבה: אדם יכול להסתדר עם חתנו (בעל ביתו) ואין חשש שיעזוב את ביתם משום קטטה במשך השבת, מה שאין כן ביחס לכלתו, שם יש חשש שמא ''לא יסתדר עם כלתו'' ויחזור לביתו אף במשך השבת. לאור זאת, אם אדם הלך לבית בנו, הבית שלו עדיין נחשב כ''דירה עם בעלים'' האוסרת על בני החצר בטלטול בלא שיתופו בעירוב חצרות.
הגמרא מביאה משל להבדל בין כלתו לחתנו: כשאומרים לאדם ''נבח עליך כלב (זכר)'' – אפשר להיכנס לבית זה, אך אם אומרים לו ''נבחה עליך כלבה (נקבה)'' – אל ייכנס לבית זה. גם אם יש קטטה עם זכר – ניתן להשלים עימו. אך אם הקטטה עם נקבה – לא תמיד ניתן להשלים... 
 

מהו המסר

הגמרא והמשל קצת קשים לעיכול.. אבל נראה כי באופן עקרוני, הגברים יותר ''קלים'' ונוטים לסגור עניינים, מאשר בנות, שהן ''יותר קשות'' ולא תמיד מוכנות לסגור את הנושא/קטטה וכדו'. 
יש להעיר כי אין זה כלל גורף. בהחלט יש בנות ''קלות'', שאינן נוטות לשמור דברים ושואפות לשלום ושקט. לעומת זאת, ישנם גברים שבהחלט לא מוכנים להתפשר, מנסים תמיד למצוא את המפריד והמחלוקת, והם אינם ''קלים'' כלל וכלל.
הבדלים בין המינים הוכח היום אף מדעית, כמו למשל, מחקרו של ד''ר סאקס (https://epoch.org.il/237105/ )
למרות שיש הטוענים כי יש לחנך לשוויוניות בין המינים.
השוואה עקרונית זו בין בנים לבנות, וההבדלים בין המינים חשובה מאוד בכל מערכות יחסים, ובמיוחד בחיי משפחה. יש לדעת ולהכיר בהבדל זה. יש להתייחס לבנות ביתר עדינות, ביתר רגישות, וביתר סבלנות.  


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]