זרימת החיים / רפי זברגר

עירובין פד ע"א 

הקדמה

נלמדנו בשלהי הדף הקודם מחלוקת רב ושמואל:
לזה בשלשול ולזה בזריקה מאי?
אם ישנן שתי חצרות ושטח הסמוך להן, כאשר חצר אחת נמצאת מעל אותו השטח, והשימוש בו הוא על ידי ''שלשול'', כלומר הורדת חבל לשטח זה, והחצר השניה נמצאת מתחת לאותו השטח, כך שהשימוש לבני אותו חצר בשטח זה הוא על ידי זריקה למעלה. הספק במקרה זה, נובע מכך ששני השימושים לשתי החצרות אינם נוחים. גם שלשול וגם זריקה הוא שימוש פחות נוח, על אף ששימוש על ידי שלשול יותר נוח משימוש על ידי זריקה. 
אמר רב: שניהן אסורין, ושמואל אמר: נותנין אותו לזה שבשלשול. שלזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה, וכל דבר שתשמישו לזה בנחת ולזה בקשה - נותנים אותו לזה שתשמישו בנחת.
רב פסק כי אסור לשתי החצרות להשתמש באותו השטח, כיוון שכאמור שני השימושים אינם נוחים. ושמואל חולק וסובר כי מותר לחצר הגבוהה להשתמש באותו שטח, כיוון שהשלשול יותר נוח מזריקה, ויש לנו כלל: "כל דבר שתשמישו לזה בנחת ולזה בקשה - נותנים אותו לזה שתשמישו בנחת", השימוש בשלשול הוא ''שימוש בנחת'' יחסית לשימוש בזריקה, לכן פסק שמואל כי מותר לבני החצר העליונה להשתמש בשטח זה, על ידי שלשול. 
 

הנושא

הגמרא מנסה להביא מספר הוכחות לשיטת שמואל, נלמד אחת מהן:
תנן: חוליית הבור והסלע, שהן גבוהין עשרה למרפסת, פחות מכאן לחצר.
הגמרא מבינה מהדין של חולית הבור (החול שיצא מחפירת הבור ושמו אותו למרגלות הבור) והסלע במשנתנו, כי בני המרפסת משתמשים בבור או בסלע על ידי שלשול (מרפסת גבוהה מן הסלע וחוליית הבור, יותר מעשרה טפחים) ובני החצר התחתונה משתמשים במקום הסלע וחוליית הבור על ידי זריקה. לאור פסק המשנה כי בני המרפסת יכולים להשתמש במקום הסלע וחוליית הבור משמע לכאורה כמו שמואל, בניגוד לדעתו של רב.
אמר רב הונא: לאותן הדרים במרפסת.
רב הונא מסביר כי בני המרפסת הינן באותו גובה כמו חוליית הבור והסלע, ולכן אין שימושם בשלשול, ואין הוכחה לשיטת שמואל.
תינח סלע, בור מאי איכא למימר?
מקשה הגמרא על תשובת רב הונא ואומרת, כי ניתן להסביר כמותו בסלע, שהוא מתנשא לאותו גובה של המרפסת, אך המשנה מציינת גם בור, ואין ספק ששימוש של בני המרפסת בבור, מחייב שלשול כדי להגיע לתחתיתו של הבור. אם כן, חוזרת לכאורה ההוכחה לשיטת שמואל.
אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: הכא בבור מלאה מים עסקינן.
רב יצחק מעמיד את הבור כשהוא מלא, אם כן, השימוש בו אינו דורש שלשול מטה.
והא חסרא?
מקשה מיד הגמרא: בור מלא מים אינו דורש שלשול כאשר הוא מלא, אך תוך כדי השימוש פני המים יורדים מטה, ואז יש לשלשל כדי להגיע לגובה פני המים.
כיון דכי מליא שריא - כי חסרא נמי שריא.
תשובה זו של הגמרא, מסתמכת על כלל אחר שלמדנו לעיל (י''ז.) ''שבת – הואיל והותרה הותרה''. כלומר, אם בעת כניסת השבת, מותר לטלטל, למרות שבהמשך השבת השתנו התנאים, ולפי התנאים החדשים אין היתר לטלטל, הרי אנו בכל אופן מתירים לטלטל, כיוון שהותרה שבת זו לטלטול בתחילתה. כך גם בנידון שלנו: הבור בתחילת השבת היה מלא מים, ולכן אין צורך בשלשול, זו סיבת ההיתר לשימוש בבור, גם לשיטת רב. למרות שבמשך השבת פני המים ירדו, ואז יש צורך בשלשול, ולפי רב לכאורה היה אסור – בכל אופן אנו מתירים להשתמש, כיוון שבתחילת השבת כאמור, היה הבור מותר לשימוש.
אדרבה, כיון דכי חסרא אסירא - כי מליא נמי אסירא.
דוחה הגמרא את התשובה של הגמרא, וקובעת כי אם אנו יודעים בתחילת השבת, כי התנאים ישתנו, אנו פוסקים הפוך וקובעים כי מכיוון שבהמשך השבת יהיה אסור להשתמש, גם בתחילת השבת אסור להשתמש. ואין מחשיבים את הבור כאילו הוא מלא, גם לא בתחילת השבת.
 

מהו המסר

גם לפי תשובת הגמרא, אם אנו לא יודעים מה יקרה בתוך הבור, הרי שהיתר שימוש בתחילת השבת (כיוון שאין צורך בשלשול, ואז מותר גם לשיטת רב) מתיר לנו שימוש גם בהמשך השבת. כאמור, פסק הבנוי על הכלל ''שבת – הואיל והותרה הותרה''. שימוש בכלל זה מלמד אותנו מהי המגמה של ההלכה. אנו לא מחפשים חומרות (בוודאי שלא בדיני דרבנן) ואם יש אפשרות להקל ולומר כי המצב התקין בתחילת השבת יקבע להיתר גם למצבים משתנים תוך כדי השבת, למרות שאם היינו צריכים לפסוק כעת (תוך כדי השבת) היינו פוסקים לחומרא.
מתוך מגמה זו ניתן ללמוד גם עיקרון לחיים. אם אנו נמצאים ב"כיוון של היתר" (הותרה בתחילת השבת) אנו מעדיפים להמשיך ללכת ולזרום באותו כיוון, מבלי לחפש כל הזמן, אולי עכשיו המצב השתנה ולכן גם צריכים אולי לשנות את הפסיקה. לא – הלכנו בכיוון אחד, התחלנו לצעוד במסלול מסוים, נמשיך באותו מסלול, מבלי חששות וחיפושים תמידיים. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]