חלוקה שיוויונית וצודקת / רפי זברגר

עירובין פא ע"א 

הקדמה

נלמד את המשנה בשלהי דף פ' המלמדת במה מותר לערב עירובי חצרות ושיתופי מבואות:
בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח - דברי רבי אליעזר.
לפי פשט המשנה, רבי אליעזר פוסק כי ניתן לערב ולשתף בכל דבר מאכל חוץ ממים ומלח. נלמד בהמשך המאמר כי הגמרא תלמד באופן שונה את דברי רבי אליעזר. 
רבי יהושע אומר: ככר הוא עירוב. אפילו מאפה סאה והוא פרוסה - אין מערבין בה. ככר כאיסר והוא שלם - מערבין בו.
רבי יהושע מחייב לערב דווקא בכיכר לחם שלמה. לא משנה מה גודלה, אפילו היא קטנה מאוד כגודל מטבע איסר, גם ניתן לערב בו. ומנגד, אפילו אם יש כיכר גדולה מאוד, בגודל סאה, אך היא אינה שלימה אלא פרוסה – לא ניתן לערב בה. 
יש להדגיש כי רבי יהושע לא חולק על המשנה הקודמת שלמדנו בתחילת העמוד על גודל העירוב, אשר צריך להיות מזון שתי סעודות אם יש הרבה אנשים, וכגרוגרת (תאנה יבשה) לכל אדם, אם יש מעט אנשים. לכן, אם מערבים בכיכר פת שלימה קטנה (כאיסר) והשיעור אינו מספיק, יש לערב במספר כיכרות, עד שיגיע לשיעור המינימלי. 
 

הנושא

תנינא חדא זימנא: בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים והמלח!
מקשה הגמרא מהו החידוש של משנתנו כי מותר לערב ולשתף במבוי בכל דבר מאכל, הרי כבר למדנו זאת לעיל במשנה בדף כ''ו עמוד ב'? 
אמר רבה: לאפוקי מדרבי יהושע, דאמר ככר – אין, מידי אחרינא – לא, קמשמע לן - בכל.
רבה מתרץ כי דעת רבי אליעזר במשנתנו מדגישה כי ניתן לערב עירובי חצרות ושיתופי מבואות בכל דבר מאכל, בניגוד לדעת רבי יהושע שלמדנו במשנתנו, המחייב לערב רק בפת. 
איתיביה אביי: בכל מערבין עירובי חצירות ובכל משתתפין שיתופי מבואות, ולא אמרו לערב בפת - אלא בחצר בלבד. מאן שמעת ליה דאמר: פת – אין, מידי אחרינא – לא, רבי יהושע, וקתני בכל?
מקשה הגמרא מברייתא הנוקטת בלשון ''בכל מערבין'' ביחס לעירובי חצרות ושיתופי מבואות, ובכל אופן קובעת כי בעירובי חצרות יש לערב דווקא בפת. והרי למדנו במשנתנו כי התנא הסובר שיש לערב דווקא בפת הוא רבי יהושע, אם כן אנו רואים כי לשון ''בכל מערבין'' ברישא של הברייתא (שהיא דעת רבי יהושע), חייבת להתפרש במשמעות של ''בכל מיני פת מערבין''. לאור זאת מקשה הגמרא, אולי גם משמעות לשון דעת רבי אליעזר במשנה שלנו ''בכל מערבין'' היא ''בכל מיני פת מערבין'', ולא כתירוץ רבה לעיל. לאור זאת חוזרת שאלת הגמרא, מדוע המשנה מלמדת דין ''בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים והמלח'' אשר למדנו במפורש במשנה לעיל בדף כ''ו?
אלא אמר רבה בר בר חנה: לאפוקי מדרבי יהושע, דאמר: שלימה – אין, פרוסה – לא, קמשמע לן - בכל ופרוסה.
מתרץ רבה בר בר חנה, כי אמנם כוונת דעת רבי אליעזר במשנתנו, כמו בברייתא, ''בכל מיני פת'' מערבין, והחידוש בדעתו במשנה שלנו, שאין חובה לערב דווקא בפת שלימה, בניגוד לדעתו של רבי יהושע המחייב פת שלימה. 
מאי טעמא לא?
מנסה הגמרא להבין את סברת רבי יהושע המחייב לערב דווקא בפת שלימה.
אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי: משום איבה.
מסביר רבי יוסי בן שאול, כי עירובי חצרות נועדו ''לאחד כוחות'' בין כל באי החצר, ולכן חז''ל מבקשים למנוע כל מחלוקת ואיבה בין אנשים, אשר עלולה להתפתח אם חלקם יתנו כיכר שלימה, וחלק אחר של אנשים יתן פרוסת לחם ולא ככר שלימה. לכן פסק רבי יהושע במשנה כי כולם חייבים לתת ככר שלימה. 
נוסיף עוד שתי הערות לתשובת רבי יוסי:
1. למדנו לעיל כי ניתן לערב בשני אופנים. או שאחד מבני החצר נותן את כל העירוב משלו, או שכל אחד ואחד משתתף בעירוב. דברי רבי יהושע כמובן מתייחסים רק לאופן שבו כולם משתתפים. ואם אמנם רק אחד נותן לעירוב, אין מניעה, גם לדעת רבי יהושע, לתת פרוסת לחם ולא ככר שלימה, שהרי אין חשש איבה בכך (מהר''ם מרוטנבורג, וכך נפסק בשו''ע שס''ו, ז').
2. הסברו של רבי יוסי מתייחס לעירוב חצרות בלבד. בשיתופי מבואות אין כנראה חשש של איבה, גם אם חלקם יתנו רק פרוסת לחם, וחלקם יתנו ככר שלימה. זאת כיוון שבמספר גדול של אנשים (כל בני הבתים בכל החצרות הפתוחות למבוי) אין חשש איבה (ריטב''א).
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: עירבו כולן בפרוסות מהו?
שואל רב אחא את רבי אשי: אם חששו של רבי יהושע הוא משום איבה, לכאורה, כאשר כל בני החצר נותנים פרוסות לחם, החשש אינו קיים, ובמקרה זה נאמר כי גם רבי יהושע יוכל להודות כי ניתן לערב באופן זה?
אמר ליה: שמא יחזור דבר לקלקולו.
עונה לו רב אשי, כי אנו חוששים למקרים אחרים בהם לא יתנו כולם פרוסות פת, שם עלולה להתפתח איבה, לכן פוסקים כי בכל מקרה, לדעת רבי יהושע יש לתת כיכר שלימה. 
 

מהו המסר

חשש איבה הוא בעצם חשש מחלוקת בין קבוצת אנשים שלא כולם נותנים חלק שווה בנטל. חשש זה יכול להיות כאמור בעירובי חצרות, אך יכול להיות בכל קבוצה אחרת, ובראש בראשונה בתוככי משפחה אחת. אם ילד אחד מקבל דבר מסוים, וילד אחד לא – יכולה להתפתח איבה. אם ילד אחד מחויב לעשות מטלה מסוימת וילד אחר לא – גם עלולה להתפתח איבה, וכן הלאה על זה הדרך. יש לשמור ולשים לב לכך ולהשתדל לחלק מתנות ומטלות עד כמה שאפשר באופן שוויוני וצודק.  


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]