מיהו "רעבתן"?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
עירובין פג ע"ב
כאשר בני ישראל היו במדבר וירד להם מן, כל אדם קיבל עומר, שהוא עשירית האיפה. על כך נאמר בגמרא: "מכאן אמרו: האוכל כמדה זו, הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן - רעבתן, פחות מכאן - מקולקל במעיו".
היעב"ץ מבין שכוונת הגמרא היא כפשוטה, שמי שאוכל כמות גדולה יותר מעשירית האיפה הרי זה רעבתן. אמנם מצינו בכמה מקומות שגדולי האמוראים אכלו כמויות גדולות יותר, כמו רב הונא שאכל שלושה עשר לחמים (ברכות מב,א), רבי יוחנן שאכל אלף פירות גינוסר (ברכות מד,א) ואביי שאכל שישים צלחות של מיני תבשיל (מגילה ז,ב), אך את כל האכילות הללו מסביר היעב"ץ על פי הכלל "רווחא לבסימא שכיח" – תמיד יש מקום במעיים לאכילה של דבר מתוק, כלומר מי שאוכל כמות גדולה הרי זה רעבתן, אולם באכילת כמות גדולה של דברים מתוקים אין משום רעבתנות.
אולם בעל הפירוש תורה תמימה (במדבר פרק טו, הערה מג) מבאר אחרת: הוא מסביר שהכמות שכל אדם אוכל הינה שונה, וכוונת הגמרא היא שמי שאוכל עשירית האיפה ושבע מכך ובכל זאת מתאווה לאכול יותר הרי זה רעבתן, אבל מי שגופו דורש כמות גדולה יותר של אוכל וכשאוכל עשירית האיפה הוא עדיין רעב, כי כמות זו לא מספיקה בשבילו – בוודאי שאינו נחשב רעבתן אם אוכל יותר. על פי זה הוא מבאר מדוע אברהם אבינו הכין לאורחיו כמות עצומה של שלוש סאים קמח סולת, כי מחיבתו היתרה למצוות הכנסת אורחים הוא התכונן לאפשרות שאולי אורחיו צריכים כמות כה גדולה של אוכל.
