לא להשאיר דברים בערפל / רפי זברגר

עירובין עד ע''א

הקדמה

נלמד מחלוקת אמוראים בנושא התרת טלטול במבוי ע''י לחי או קורה.
אמר רב: אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחין לתוכו.
כדי שהלחי או הקורה יתירו לטלטל במבוי, חייב להיות מבוי המכיל בתוכו לפחות שתי חצרות, כאשר בכל חצר ישנם לפחות שני בתים.
ושמואל אמר: אפילו בית אחד וחצר אחת.
שמואל חולק וסובר כי אפילו אם יש במבוי רק חצר אחת עם בית אחד בתוכה, ובנוסף עוד בית ללא חצר – כבר אז ניתן להתיר טלטול במבוי עם שמים לחי או קורה. (זהו הסברו של רש''י, יש המסבירים באופן שונה).
ורבי יוחנן אמר: אפילו חורבה.
רבי יוחנן מקל יותר וסובר כי אפילו אם יש חצר עם בית אחד, ובנוסף יש חורבה המוקפת מחיצות אך יש לה תקרה שאינה מכסה את כל החורבה (במקום בית בדעת שמואל), גם אז ניתן להתיר טלטול במבוי ע''י לחי או קורה. חורבה זו ראויה ל"דיורין במקצת".
אמר ליה אביי לרב יוסף: אמר רבי יוחנן - אפילו בשביל של כרמים.
אביי גורס אחרת בדברי רבי יוחנן, וסובר שאפילו אין צורך בחורבה, ומספיק שביל של כרמים שאין בו דיורין כלל וכלל, גם אז, בתוספת חצר עם בית אחד – ניתן כבר להסתפק בלחי או קורה להתרת טלטול במבוי.
 

הנושא

הגמרא מרחיבה בדעתו של שמואל, ותוהה האם אמנם שמואל פסק כי אפילו בית וחצר אחת מספיק להתיר מבוי בלחי או קורה.
יתיב רב ברונא וקאמר להא שמעתא, אמר ליה רבי אלעזר בר בי רב: אמר שמואל הכי?
רב ברונא סיפר בבית המדרש את ההלכה אשר זה עתה למדנו בשם שמואל. שאל אותו רבי אלעזר: באם באמת זו דעת שמואל?
אמר ליה: אין. אמר ליה: אחוי לי אושפיזיה. אחוי ליה.
ענה לו רב ברונא כי אמנם כן – כך אמר שמואל. ביקש רבי אלעזר לשאול את שמואל ישירות, ולכן הראה רב ברונא לרבי אלעזר את מקום מגוריו של שמואל. 
אתא לקמיה דשמואל, אמר ליה: אמר מר הכי? אמר ליה: אין. והא מר הוא דאמר: אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתינו, שהמבוי לחצירות כחצר לבתים!
רבי אלעזר הלך לבית שמואל ושאל אותו האם אמנם אלו דבריו? לאחר שאישר שמואל כי אמר את ההלכה הזאת, שאל אותו רב ברונא, הכיצד? הרי אתה שמואל אמרת בעצמך כי יש לנו לפסוק בעירובין כלשון הנאמר במשניות, והרי המשנה שלנו נוקטת בלשון חצרות ובתים בלשון רבים, וכיצד אתה מתיר לטלטל גם במבוי שיש בו רק חצר אחת ובית אחד?
אישתיק. קבלה מיניה, או לא קבלה מיניה?
שמואל שמע את שאלת רבי אלעזר ושתק. מסתפקת הגמרא במשמעות השתיקה: האם היא מעידה כי שמואל חזר בו, והוא אמנם סובר כמו רב המחייב שתי חצרות ושני בתים כדי להתיר טלטול במבוי ע''י לחי או קורה (ואז נוכל לומר ''שתיקה כהודאה דמיא''), או שמא לא חזר בו.
תא שמע: דההוא מבואה דהוה דייר ביה איבות בר איהי, עבד ליה לחייא, ושרא ליה שמואל. 
מנסה הגמרא לפשוט את הספק בדעת שמואל מתוך סיפור מעשה. אדם בשם איבות גר במבוי עם חצר אחת ובית אחד והניח לחי במבוי. שמואל התיר לאיבות לטלטל במבוי זה.
אתא רב ענן שדיה. אמר: מבואה דדיירנא ביה ואתינא משמיה דמר שמואל, ניתי רב ענן בר רב נישדייה מן?
לאחר פטירת שמואל, רב ענן זרק את הלחי מאותו מבוי. שאל איבות את רב ענן: הכיצד אתה עוקר הלכה שנפסקה ע''י שמואל, מכוח זה שאתה כנראה סובר כרב?
שמע מינה - לא קיבלה מיניה.
מתוך סיפור זה אנו מסיקים כי שמואל לא חזר בו מדעתו, והמשיך לסבור כי מבוי ניתר בלחי, גם אם יש בו רק חצר אחת ובית אחד.
לעולם אימא לך קיבלה מינה, והכא חזנא הוא דהוה אכיל נהמא בביתיה, ואתי ביית בבי כנישתא.
דוחה הגמרא את ההוכחה מסיפור מעשה זו, בטענה כי ייתכן ששמואל אמנם חזר בו וסובר כרב שצריך שתי חצרות ושני בתים כדי להתיר טלטול במבוי על ידי לחי או קורה, אך במקרה דנן, איבות אכל בביתו, אך ישן בבית הכנסת, ואולי סבר שמואל כי בעצם יש במבוי זה שני בתים (הבית ובית הכנסת), ולכן התיר לטלטל שם.
ואיבות בר איהי סבר: מקום פיתא גרים, ושמואל לטעמיה דאמר: מקום לינה גרים:
איבות עצמו סבר כנראה כי מקום האוכל הוא הקובע, ומכיוון שאכל בבית, הרי היה שם רק בית אחד. שמואל סבר כי ''מקום שינה גורם'' ולכן היו שם שני בתים, וזאת הסיבה להיתרו.
 

מהו המסר

לאחר קושיא של רבי אלעזר על שמואל הוא שתק. הגמרא מסתפקת במשמעות שתיקתו, ובעצם לא מגיעה למסקנה חד משמעית, האם הוא חזר בו וסבר כרב, או שמא נשאר איתן בדעתו (ואז יש להסביר את המשנה לפי שיטתו).
נעיר בשולי הדברים, כי לעניות דעתי רצוי ''לא להשאיר דברים בערפל''. אם אמנם חזר בו, היה צריך לומר זאת בפה מלא (למרות הקושי בדבר), ואם לא חזר בו – גם היה צריך לומר זאת, ולנסות להסביר כיצד לשון המשנה בכל אופן ''מסתדרת'' עם שיטתו (ניתן אולי לומר כי המשנה היא ''לאו בדווקא").


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]