לרוץ קדימה ולעשות / רפי זברגר

עירובין סז ע''ב

הקדמה

נלמד היום סיפור מעשה הנוגע להלכות עירובי חצרות ושיתופי מבואות, בהם אנו עוסקים בדפים אלו. 
 

הנושא

ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה. אמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי.
היה מעשה שהכינו מים חמים אשר נדרשים לתינוק לאחר מילתו. נשפכו המים, ושאלו את רבה שהיה גר באותה חצר כיצד לנהוג. ענה להם כי הם יכולים לקחת מים מהבית שלו. 
אמר ליה אביי: והא לא ערבינן?
שאל אותו אביי שגם גר שם באותו מקום: כיצד ניתן להביא את המים והרי לא עירבנו עירובי חצרות. 
אמר ליה: נסמוך אשיתוף.
ענה לו רבה כי ניתן לסמוך על שיתוף מבואות. 
אמר ליה: הא לא שתפינן?
ענה לו אביי תשובה מעניינת: והרי גם שיתופי מבואות לא עשינו, וכיצד ניתן לסמוך על כך?
ונימרו ליה לנכרי - ליתי ליה.
לאור שאלות אלו הציע רבה לומר לנכרי להביא מים חמים עבור התינוק 
אמר אביי: בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף, דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא, כי הוינן בי רב יהודה, הוה אמר לן: בדאורייתא - מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה, בדרבנן - עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא.
כאן קרה דבר מדהים. אביי שמע את עצתו של רבה וביקש להקשות על כך קושיא. רב יוסף אשר כנראה גם גר באותו מתחם לא הרשה לאביי להקשות את הקושיא. וציטט רב יוסף בשם רב כהנא, אשר סיפר כי בהיותם בבית רב יהודה הוא אמר להם כלל מאוד מעניין: אם יש שאלה או קושיא על דין דאורייתא – יש לחכות עם ביצוע המעשה, לאחר שמבררים את הסוגיא עד תומה. לעומת זאת, בדיני דרבנן הפוך: מותר ואולי אף צריך לעשות מעשה, ורק לאחר מכן ניתן לברר למפרע, האם המעשה היה מותר או לא! 
ומכיוון שאמירה לגויים שבות היא, וזהו דין דרבנן, הרי יש להביא את המים החמים לתינוק, ורק לאחר מכן להקשות ולשאול על הדין.
לבתר הכי אמר ליה: מאי בעית לאותביה למר?
ואמנם כך קרה. אמרו לגוי להביא את המים החמים, ולאחר מכן ביקש רב יוסף כי אביי יציג את קושייתו.
אמר ליה, דתניא: הזאה שבות, ואמירה לנכרי שבות. מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת, אף אמירה לנכרי שבות ואינה דוחה את השבת.
הקשה אביי מתוך השוואה בין דיני הזאה מי חטאת כדי לטהר מטומאת מת לדיני אמירה לגוי בשבת. שניהם אסורים לביצוע בשבת משום שבות, שהרי אין בהזאת מי חטאת משום מלאכה, אלא נראה כ''תיקון האדם'' ולכן נאסר על ידי חכמים, וכן אמירה לגוי שבות. אם כן מקשה אביי, האי נאסר להזות מי חטאת בשבת, ומדוע הותרה במקרה שלנו אמירה לנכרי? 
אמר ליה: ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה, לשבות דלית ביה מעשה? דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים!
ענה רב יוסף לשאלת אביי והצדיק את פסיקתו של רבה, בכך שיש הבדל גם באיסורי דרבנן, בין איסור שיש בו מעשה לאיסור שאין בו מעשה. ומכיוון שרבה לא אמר לגוי לחמם את המים, אלא רק להביאם, אין זו מלאכה ממש ולכן מותר. 
 

מהו המסר

הכלל שרב יוסף ציטט בשם רב יהודה כי בדברי חכמים יש קודם לעשות ורק אחר כך לשאול הוא כלל באמת מעניין וניתן ללמוד ממנו מסר מאוד חשוב.
דיני דרבנן הינם חשובים, אך רמת חשיבותם קטנה מאלו של דיני דאורייתא. משכך, יש גם להקל בהנהגתם.
קושיא אינה מונעת עשייה. למרות שייתכן כי לאחר ביצוע המעשה ניווכח כי טעינו ועשינו משהו לא תקין, למרות זאת, אנו מורים הלכה למעשה לבצע את המעשה ולא להמתין לתירוץ הקושיות.
גם התשובות אשר רבה נתן לאביי כי ניתן לסמוך על עירובי חצרות ושיתופי מבואות למרות שלא בוצעו בפועל באותה שבת, מלמדות אותנו כי לפעמים יש לעשות מאמץ גדול כדי למצוא היתרים!
יש הלומדים מכך, כי גם אין צורך בכפרה על כאשר עוברים על איסור דרבנן בשוגג.
המסר שניתן ללמוד מכאן, כי לדברים פחות חשובים, יש "להתייחס בהתאם". לא לנסות לעמוד על קוצו של יוד בנושאים אלו, ניתן אולי אפילו ''לעגל פינות'', או לרוץ עם הביצוע מבלי שבאמת יישרנו את כל ההדורים לפני כן.
מסקנה זו מתכתבת עם המגמה הכללית של "זרימה בחיים". בכל מצב המעורר שאלות, תמיהות וקושיות, צריך תמיד לבחון האם השאלות הינן קריטיות? האם הנושא הוא עקרוני וחשוב עד כדי בחינה של כל תג ותג, או שמא מדובר בנושא פחות חשוב, ולכן ניתן להגיע לשלב ביצוע מהר ככל הניתן.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]