תקציר והערות לדף עא
עירובין עא ע"ב
בע"ב מביאה הגמרא ברייתא: "תניא; מערבין בחצירות בפת, ואם רצו לערב ביין - אין מערבין. משתתפין במבוי ביין, ואם רצו להשתתף בפת - משתתפין". אלו דברי רבי מאיר וכך נפסקה ההלכה בגמרא.
כשאומר רבי מאיר: מערבין בחצירות בפת, הוא בא לשלול את האמור בסיפא, שבמבוי רשאים גם ביין, אך אין זה נקרא מערבין אלא משתתפין במבוי. אמנם רבי מאיר שולל דבר נוסף, שמערבין דוקא בחצירות בפת, ואילו בעירובי תחומין אפשר לערב גם ביין ובשאר מאכלים, כפי שאמר רב לעיל בדף כט ע"א: מערבין בשתי רביעיות של יין, ולדעת רבי עקיבא שם די גם ברביעית אחת.
מה ההבדל בין עירוב חצרות, שעבורו נצרך דוקא לחם, לבין שיתוף המבוי שעבורו אין צורך בלחם דוקא? מסביר רש"י בדף שלנו: "ואם רצו לערב ביין אין מערבין - דעירוב משום דירה הוא - לערב דירתן לעשותן אחת, כדאמר בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מט, א), ודירתו של אדם אינו נמשך אחר היין, אלא אחר פיתו. ומשתתפין במבוי ביין - דשיתוף דמבוי אינו אלא לשתף רשות החצירות שבמבוי, ולא רשות הבתים, וחצר לאו בית דירה הוא וכל שכן פת דחשיב טפי".
על סמך הסברו של רש"י מתעוררת השאלה. לעירוב חצרות יש צורך בפת כי העירוב הוא לדירה, כלומר בית לדיור. למה אם כן אין צורך בפת גם בעירוב תחומין? והרי גם המשמעות של עירוב תחומין היא שהוא מעביר את ביתו למקום הסעודות שהניח! כך לשון התרגום מארמית של השאילתות דרב אחאי בפרשת בשלח: (שאילתא מח) מי שרוצה ללכת לפניו בשבת יותר מאלפיים אמה, שולח ומניח מזון שתי סעודות בסוף אלפיים אמה, ומותר לו ללכת לפניו מעירובו ואילך עוד אלפיים אמה, ונאסר לו ללכת לצד ההפוך של העיר, כי ביתו נעקר מהעיר, והעירוב נהיה ביתו, ואסור לו לצעוד אלא אלפיים אמה סביב לעירובו.
(שאילתא דאילו מאן דבעי למיזל לקמיה בשבתא טפי מאלפי' אמה משדר ומותיב מזון שתי סעודות בסוף אלפים אמה ומשתרי למיזל לקמיה מן עירוביה ואילך עוד אלפים אמה ואיתסר למיזל להך גיסא דמתא "דאיתעקר ליה ביתיה מן מתא והוה ליה עירוב ביתו" ולא שרי ליה למיזל אלא הודרניה דעירובו אלפים אמה).
גם צריך להבין מה מיוחד ושונה בפת משאר המאכלים? למה רק בפת מערבין עירובי חצרות, למה רק אכילת פת מצריכה חליצת תפילין, מצריכה ברכת מזון ארוכה של ארבע ברכות, ודוקא תוך כדי ישיבה ועיטוף, ולמה רק לאכילת פת נדרשת נטילת ידים?
ההסבר מבואר בדברי התוכחה שהביא רב עוירא במסכת סוטה דף ד ע"ב: "כל האוכל לחם בלא נטילת ידים - כאילו בא על אשה זונה, שנאמר: (משלי ו, כו) כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם". וצריך להבין, למה נמשלה אכילת לחם בלא נטילת ידים לאשה זונה? אלא שאשה זונה היא אשה שלא נכנסה בקביעות לביתו של האדם, בחופה ובקידושין, בברכות ובעדים, בכתובה ובשירים, ובשמחה וריקודים. כדי לשאת אשה ולהקים בית בישראל נדרש האדם להתחייבות של קבע תוך אחריות בטבע. וכך גם סעודת קבע, היא איננה אכילה שבחטף. אם בָּאתָ לסעוד סעודת קבע, עליך גם להטהר ולברך את הזן אותך בטובו בברכה של קבע.
על פי זה גם מבואר שעירוב חצרות הוא עירוב של בתי הקבע שבֶּחצר, לכן הוא נעשה דוקא בפת. ואילו עירוב תחומין הוא יצירת בֵּית עראי, כאדם הנוטע את אוהלו בלכתו במסע.
