לבוש לכל יום
יישוב הדעת – האתגר וההתמודדות עמו
עירובין סה ע"א / חיים אקשטיין
"אמר רב חייא בר אשי אמר רב: כל שאין דעתו מיושבת עליו - אל יתפלל. משום שנאמר בצר אל יורה. רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי. אמר: בצר אל יורה כתיב. מר עוקבא ביומא דשותא לא הוה נפיק לבי דינא. אמר רב נחמן בר יצחק: הלכתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא. אמר אביי: אי אמרה לי אם קריב כותחא - לא תנאי. אמר רבא: אי קרצתן כינה - לא תנאי. מר בריה דרבינא עבדה ליה אמיה שבעה מני לשבעה יומי".
סיפורים רבים מספרים על חכמינו בגדלותם, בגבורתם, ברגעים נעלים של מסירות נפש. לצידם, יש גם סיפורים על מצבים של קושי. סיפורים אלה אינם באים לגרוע חלילה ממעלתם של חכמים, אלא ללמד אותנו על דרכי התמודדות עם אתגרים שיכולים לעמוד גם בדרכנו, אף אם ברמה אחרת.
גם רצף האמרות שלפנינו חושף אתגר בלתי צפוי שהתמודדו עמו חכמים: חוסר יישוב הדעת. זהו אתגר בלתי צפוי, כיוון שלעיתים נדמה כי חכמים מסוגלים ללמוד בכל זמן ובכל מצב, ופתאום מתברר כי יש מצבים שמקשים עליהם ללמוד, לדון או להתפלל. מצידו השני של המטבע, אמרות אלו יכולות גם לחשוף עוד רובד בגדלותם של חכמים, שלימודם ותפילתם דרשו רמה עליונה מאוד של ריכוז; מזג האוויר אולי לא ישפיע על התפילה הפשוטה שלנו, אבל לתפילה נשגבת של אמורא – השיבוש הקטן ביותר יכול להזיק.
לאורך רוב האגדה, חוסר ביישוב הדעת נראה כמו בעיה בלתי פתורה. חכמים מודים שיש מצבים שבהם התפקוד הרוחני שלהם משתבש, עד כדי כך שעדיף להם להימנע מהלימוד או מהתפילה. רב היה מורה למי שאין דעתו מיושבת עליו שלא יתפלל; רבי חנינא ביום של כעס לא היה מתפלל; מר עוקבא ביום של רוח דרומית לא היה יוצא לדון, ורב נחמן בר יצחק הוסיף שפסיקת הלכה דורשת רוח צפונית רגועה; אביי, כשאומנתו הייתה מבקשת ממנו בקשה קטנה כגון שיביא לה את הכותח, היה מאבד את היכולת ללמוד (מרש"י נראה שזה לא קרה בפועל, אך אילו היא הייתה מבקשת הוא היה לומד פחות); אם רבא היה נעקץ בידי כינה הוא לא היה מסוגל ללמוד (כל האמוראים הללו, וכן מר בריה דרבינא המובא אחריהם, חיו בבבל – למעט רבי חנינא שעלה מבבל לארץ ישראל. התנאים ואמוראי ארץ ישראל אינם מוזכרים ברשימה זו. סביר שלימודם היה צלול יותר, ואילו חוסר הצלילות אפיין בעיקר את הלימוד בגולה).
שש אמרות חושפות לפנינו מצבים שונים המשבשים את הדעת. ייתכן שיש קשה בין המצבים ובין תוצאותיהם: המצבים הנובעים מהאדם עצמו (חוסר כללי ביישוב הדעת, וכעס) מקשים על העבודה הפנימית בתפילה; מצבים המושפעים ממזג האוויר שבחוץ (רוח עזה) מקשים לדון את המציאות ולהכריע בה הלכה; מצבים שבאים מהחוץ אבל נוגעים באדם פנימה (בקשת עזרה, כינה) מקשים על לימוד התורה שמורכב משניהם. בסופן של שש אמרות אלו, הרוגע והמתינות נראים בלתי מושגים.
אולם אחרי כל שישה ימי חול באה שבת, ואחרי שש טרדות באה אמרה שביעית מרגיעה. את הבעיה שהאמוראים התקשו מולה, פותרת אמו של מר בריה דרבינא. בלי אומר ודברים, היא מכינה לבנה שבעה בגדים עבור שבעת ימי השבוע, וכך כל יום בגדו נקי ונטול כינים והפרעות. אפשר היה גם לומר שהיא הכינה לו בגד לכל יום, אך ייתכן שהמספר שבע מבטא איזון והרמוניה, מה גם שזו האמירה השביעית באגדה. עוד ייתכן שיישוב הדעת אינו מושג בהתמודדות נקודתית מול הבעיה ברגע הנתון, אלא בפתרון רחב לשבוע שלם. מתוך הראייה השלמה הזו, יצא מר בריה דרבינא בכל יום מהבית עם הלבוש של אותו יום, נקי מטרדות האתמול ועטוף בנקיות ורוגע.
אם עדיין לא התיישבה דעתנו מההסבר לבגדיו של מר בריה דרבינא, אולי מה שחסר לנו אינו עיון נוסף, אלא סוודר של אמא.
