מרחב אישי / רפי זברגר

עירובין נז ע''א-ע''ב

הקדמה

נלמד חלק מן המשנה בעמוד א':
נותנין קרפף לעיר - דברי רבי מאיר.
רבי מאיר קובע כי תחום שבת לא מתחיל מגבול העיר (לאחר עיבורו, כפי שלמדנו במשנה הקודמת) אלא מתחיל ממרחק של שבעים אמה ושליש מהגבול. בכל אחת מהפאות של העיר משאירים את המרחב הנ''ל לצורך נוי העיר, וזו "תוספת" לתחום שבת. 
וחכמים אומרים: לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות, אם יש לזו שבעים אמה ושיריים ולזו שבעים אמה ושיריים - עושה קרפף את שתיהן להיות אחד. 
חכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים כי דין קרפף חל רק בין שתי ערים, ולא לעיר בודדת. כך שאם המרחק בין שתי הערים הוא שתי קרפיפות (מאה ארבעים ואחד ושליש אמה), אז, ורק אז מחשיבים את שתי הקרפיפות להיות אחת, והיא ''מחברת'' את שתי הערים לעיר אחת, כך שתחום שבת יתחיל מגבול שתי הערים יחדיו (לשני הכיוונים). 
בהמשך נלמד בגמרא הסבר שונה לקטע האחרון שלמדנו זה עתה. 
 

הנושא

נלמד מחלוקת אמוראים בהבנת דברי חכמים:
איתמר, רב הונא אמר: נותנין קרפף לזו וקרפף לזו. חייא בר רב אמר: קרפף אחד לשתיהן.
רב הונא מסביר כי חכמים ''מחברים'' שתי ערים להיות ''עיר אחת'' אפילו אם יש מרחק של שתי קרפיפות בין שתיהן. לעומתו, חייא בר רב מסביר כי חכמים ''מחברים'' שתי ערים, רק אם המרחק ביניהם הוא קרפף אחד בלבד. 
תנן: וחכמים אומרים - לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות, תיובתא דרב הונא.
מקשה הגמרא על רב הונא מלשון חכמים במשנתנו, אשר דברו על קרפף אחד בין שתי עיירות, לכאורה כדעת חייא בר רב.
אמר לך רב הונא: מאי קרפף ?תורת קרפף. ולעולם - קרפף לזו וקרפף לזו.
רב הונא מסביר את לשון המשנה וקובע, כי כוונת קרפף במשנה אינו אלא ''דין קרפף'', ובאמת הכוונה לדעת חכמים (בשיטת רב הונא), לשתי קרפיפות בין שתי הערים. 
הכי נמי מסתברא. מדקתני סיפא: אם יש לזו שבעים אמה ושיריים, ולזו שבעים אמה ושיריים - עושה קרפף לשתיהן להיות אחד - שמע מינה.
הגמרא מוכיחה את תשובת רב הונא מהמשך המשנה, אותו למדנו בהקדמה. שם נאמר במפורש בדעת חכמים, כי מדובר על קרפף לכל אחת מן הערים. 
לימא תיהוי תיובתיה דחייא בר רב?
בעקבות הוכחה זו של הגמרא, הופכים את כיוון השאלה, ומקשים על שיטת חייא בר רב. הרי לכאורה חכמים סוברים כשיטת רב הונא, כי מדובר על קרפיפות בשתי ערים, בניגוד לכאורה לשיטת חייא. 
אמר לך חייא בר רב: הא מני - רבי מאיר היא.
חייא בר רב טוען כי קטע זה במשנה, ''חוזר'' לדברי רבי מאיר, והוא זה שסובר כי יש לתת לשתי ערים קרפף לכל אחת מהן. 
אי רבי מאיר היא, הא תני ליה רישא: נותנין קרפף לעיר - דברי רבי מאיר.
מקשה הגמרא על תירוץ זה: מדוע היה צריך רבי מאיר לחזור על דעתו, והרי כבר נאמר ברישא של המשנה כי רבי מאיר קבע שיש לתת לכל עיר קרפף, ומכאן משמע שאם ישנן שתי ערים הן ''זוכות'' לשתי קרפיפות!
צריכא. דאי מההיא - הוה אמינא חד לחדא וחד לתרתי, קא משמע לן דלתרתי תרי יהבינן להו. ואי אשמעינן הכא - משום דדחיקא תשמישתייהו, אבל התם דלא דחיקא תשמישתייהו - אימא לא, צריכא.
עונה הגמרא ואומרת כי יש חידוש בשני הקטעים בדברי רבי מאיר. אם רבי מאיר היה אומר רק את הדין ברישא, כי עיר מקבלת קרפף, היינו יכולים לחשוב כי גם שתי ערים מקבלות רק קרפף אחד בלבד, כדי להגדירם כעיר אחת מחוברת. ואם היינו לומדים רק את הסיפא, ניתן היה לחשוב כי דווקא המרחב שבין שתי הערים, שבו יש תשמישים רבים ביניהם – שתי קרפיפות ביניהן מחברות אותן להיות עיר אחת, אבל אם יש רק עיר אחת שאינה קרובה לעיר אחרת, לא ניתן לה בכלל קרפף להחשיבה כחלק מן העיר – לכן לימד רבי מאיר ברישא, כי גם עיר אחת ''זוכה'' לקרפף להיות חלק מן העיר.  
 

מהו המסר

למדנו בתשובת הגמרא כי שתי ערים יש ביניהם ''תשמיש דחוק'' המצריך מרחב גדול עבור נוי העיר (זוהי מטרת הקרפף בגבול העיר) מה שאין כן בעיר אחת שאין דיורין מסביבה.
ניתן ללמוד מכאן כי כאשר יש שיתוף וחיבור בין שניים או יותר, יש לתת מרחב לכל אחד. כל אחד צריך את המקום והמרחב שלו, כדי לתת ביטוי לעצמו ולאישיותו. בין אם מדובר בחיבור בין ערים, ובין אם מדובר בבני אדם. יש לתת מרחב פעולה ו"אוויר לנשימה" לכל אחד ואחד המביא לידי ביטוי את אופיו המיוחד.
הדבר נכון שבעתיים ביחס לילדים ונערים בכל גיל, ובמיוחד בגיל הבגרות. יש להשתדל להשאיר לילד את כר הפעולה האישי שלו, כדי לתת לו ביטחון עצמי ויכולת לעצב את אישיותו הבוגרת.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]