סביבת עבודה מתחדשת / רפי זברגר

עירובין מד ע''ב

הקדמה

למדנו על סתירה לכאורה בין שתי ברייתות לגבי עשיית דופן סוכה מבני אדם, אחת אוסרת והשניה מתירה. במאמר זה נתמקד ביישוב הסתירה.
 

הנושא

אלא אדם אאדם קשיא. אדם אאדם נמי לא קשיא: כאן - לדעת, כאן - שלא מדעת.
מתרצת הגמרא כי חכמים אסרו לעשות מחיצה מבני אדם כאשר הם מודעים לכך שהם מהווים מחיצה, שהרי אז הם עומדים צמודים זה לזה ונראה כמו מחיצה קבועה. לעומת זאת, אם האנשים אינם מודעים שהם בעצם מהווים מחיצה, זו נראית כמחיצת ארעי אשר הותרה על ידי חכמים. 
והא דרבי נחמיה בריה דרבי חנילאי לדעת הוה?
שואלת הגמרא, לפי תירוץ זה שלמדנו זה עתה, לא ברור כיצד התיר רבי נחמיה להעמיד מחיצה של בני אדם, הרי זה ככל הנראה היה לדעתם ומתוך מודעות, ואמרנו שבמקרה זה אין היתר. 
שלא מדעת הוה.
עונה הגמרא כי גם שם העמידו את האנשים, מבלי שהסבירו להם את הסיבה והטעם, ולכן הם לא היו מודעים לכך שהם מהווים מחיצה. 
רב חסדא, מיהא לדעת הוה?
ממשיכה הגמרא להקשות, והרי ''מארגן המחיצה'', הלוא הוא רב חסדא כמובן היה מודע לכך שנעשית מחיצה מבני אדם, והוא כנראה היה חלק מאותה מחיצה, וכיצד ניתן לצרפו להיות חלק מן המחיצה אם הוא מודע לכך?
רב חסדא - שלא מן המנין הוה:
משיבה הגמרא, כי היו כנראה מספיק אנשים מלבדו, ולכן רב חסדא לא שימש כחלק מן המחיצה. 
הגמרא מספרת סיפורים נוספים הקשורים למחיצות העשויות מבני אדם. 
הנהו בני גננא, דאעילו מיא במחיצה של בני אדם. נגדינהו שמואל, אמר: אם אמרו שלא מדעת, יאמרו לדעת?
אנשים שהשתתפו בחתונה הכניסו מים מרשות הרבים לרשות היחיד, באופן שהייתה מחיצה של בני אדם שהקיפו את מקום מציאת המים עד לתוככי רשות היחיד. מחיצה זו בעצם הפכה את מקום המים לרשות היחיד, ומכוחה הכניסו את המים לעיר. שמואל ראה זו והכה אותם "מכת מרדות מדרבנן", כיוון שההיתר של מחיצת בני אדם הינה כאמור, רק אם אותם אנשים לא מודעים להיותם מחיצה, אך במקרה זה הם היו מודעים, ולכן היה אסור להכניס את המים. 
הנהו זיקי, דהוה שדיין בריסתקא דמחוזא, בהדי דאתא רבא מפירקיה אעלינהו ניהליה.
כלי עור מלאים במשקים (נודות) של רבא היו ברשות הרבים של מחוזא, עירו של רבא. כאשר חזר רבא מדרשתו בשבת קודש, היה מוקף בתלמידים שליוו אותו לביתו, ולכן השמש של רבא, הכניס את הנודות הללו מרשות הרבים לביתו של רבא, והשתמש בתלמידי רבא כ''מחיצת בני אדם''. 
לשבתא אחריתי, בעי עיילינהו ואסר להו, דהוה ליה כלדעת ואסור.
שבת שלאחר מכן, שוב היה אותו מצב, ושוב ביקש השמש להכניס את נודות המשקים לביתו של רבא, אך הפעם רבא אסר עליו לעשות זאת. טענתו הייתה, שלאחר שכבר פעם אחת שימשו התלמידים כ''מחיצת בני אדם'', הם עלולים להיות מודעים לכך בפעם השנייה, ופסקנו לעיל, כי ההיתר לשימוש אנשים כמחיצה הוא רק כשאין לאותם אנשים מודעות להיותם מחיצת בני אדם. 
הגמרא מספרת על עוד שלושה חכמים שהשתמשו במחיצות של בני אדם, כדי להעביר דברים מרשות הרבים לרשות היחיד. 
לוי - אעילו ליה תיבנא, זעירי – אספסתא, רב שימי בר חייא - מיא:
לוי העביר תבן באופן זה. זעירי העביר אספסת (שחת, מאכל בהמה), ורב שימי הכניס מים מרשות הרבים לרשות היחיד באמצעות מחיצה של בני אדם. 
 

מהו המסר

מפסיקתו של רבא לשמשו, האוסר להשתמש בבני אדם כמחיצה שבוע אחרי שבוע, מתוך חשש שהם ''יבינו'' את תפקידם, והם יהיו מודעים לכך, (ובמקרה זה אסרנו להשתמש בהם כמחיצה), אנו למדים כי התנהגות חוזרת של אנשים באותם מצבים, יכולה להביא אותם למודעות לעשייתם. העובדה שהם עשו פעם אחת ללא מודעות, אינה ''תעודת ביטוח'' לכך שאמנם כך יקרה גם בפעם השניה והלאה. העיקרון המעניין שנלמד מכאן הוא כי מעשה הנעשה פעם אחת, אינו מהווה ערובה שייעשה באותו מצב גם בפעם השנייה.
נוכל ליישם עיקרון זה לעשייה כללית בכל מיני מצבים, וללמוד מכאן, כי עשייה חוזרת של אותה פעולה, משנה את הקשר של הבן אדם לאותה פעולה. אם אדם פועל פעם אחת באופן מיטבי, עם מוטיבציה בשמים, אין זה מבטיח גם אותו רצון ואותה מוטיבציה גם בהמשך. עיקרון זה חייב לשמש נר לרגלינו בחיים. אמנם יש ערך גדול ביהדות להתמדה ועשייה לאורך זמן ארוך, אך טבע האדם מבקש לחוש שינויים מידי פעם, ומבקש לרענן ולשנות את אופן פעולתו, את סביבת העבודה וכן הלאה. לכן, בחיי המשפחה, כמו גם בחיי החברה, וכן בסביבת העבודה, נשאף לבצע שינויים מידי פעם, כדי לספק את הצורך האנושי בריענון ושינוי.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]