אסרטיביות חיובית. / רפי זברגר

עירובין לב ע''א

הקדמה

למדנו במשנה בדף ל''א דיני שליחות בעירובי תחומין:
השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד מי שאינו מודה בעירוב - אינו עירוב. ואם אמר לאחר לקבלו ממנו -הרי זה עירוב:
באופן עקרוני יש דיני שליחות בעירוב, והאדם עצמו אינו מחויב להניח את עירובו אלא יכול למנות שליח. המשנה מונה מספר שליחים לא תקינים, כאלו ש''אינם בני דעת'' (חרש, שוטה וקטן) או אדם שאינו מודה בדין עירוב כגון כותי. אם אותם שליחים לא חוקיים מסרו לאדם כשר להניח את העירוב – כשר. 
בתחילת הגמרא מצאנו מחלוקת אמוראים עד כמה ניתן לסמוך על שליח באופן כללי:
אמר רב נחמן: בשל תורה - אין חזקה שליח עושה שליחותו, בשל סופרים - חזקה שליח עושה שליחותו. ורב ששת: אמר אחד זה ואחד זה - חזקה שליח עושה שליחותו.
בדיני דרבנן כולם מסכימים שניתן לסמוך על השליח שיבצע את שליחותו. בדיני דאורייתא יש מחלוקת. רב נחמן סובר כי בגלל חומרת איסור דאורייתא, אנו ''לא מסתפקים'' בחזקה ששליח מבצע את שליחותו, אלא מבקשים הוכחה ברורה שאמנם בוצעה השליחות. רב ששת סובר כי גם בדיני דאורייתא יש חזקה ששליח יבצע את שליחותו. 
רב ששת מביא מספר הוכחות לשיטתו, במאמר זה נתמקד בהוכחתו האחרונה.  

הנושא

אמר רב ששת: מנא אמינא לה? דתניא: האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים מתאנתי - אוכל מהן עראי, ומעשרן ודאי. מלא לך כלכלה זה תאנים מתאנתי - אוכל מהן עראי, ומעשרן דמאי. 
כאשר בעל הכרם נותן אישור והרשאה ללקט תאנים בכמות לא ידועה, מותר למלקט (תאנים או פרי אחר) לאכול אכילת ארעי בפירות, ואין צורך להפריש מהם תרומות ומעשרות, אך אם אוכל אכילת קבע - חייב להפריש בתורת וודאי, כיוון שאנו מניחים כי בעל העצים לא הפריש (אינו ידע את כמות התאנים). אך אם הבעל העץ נתן למלקט סל (כלכלה) כדי למלאת אותה בתאנים – מותר לאכול אכילת ארעי, אך הפעם מעשר בתורת דמאי ולא בתורת וודאי. שכן, במקרה זה בעל העצים ידע את הכמות (כלכלה מלאה), ולכן הוא כנראה עישר כבר למרות שמדובר במעשרות ''שלא מן המוקף'' (הפירות עליהם מעשרים אינו נמצא ליד האדם המעשר).
במה דברים אמורים - בעם הארץ, אבל בחבר - אוכל ואינו צריך לעשר, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: במה דברים אמורים - בעם הארץ, אבל בחבר - אינו אוכל עד שיעשר, לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף.
כולם מסכימים כי הדינים שלמדנו לעיל עוסקים בבעל עצים עם הארץ. יש מחלוקת בין רבי יהודה הנשיא עם אביו, רבן שמעון בן גמליאל, מה הדין כשבעל העץ הוא ''חבר''. לרבי – עישר וודאי ולכן המלקט רשאי לאכול ללא הפרשה. לרבן שמעון בן גמליאל – בדיוק הפוך: מניחים שהחבר לא עבר על איסור ''תרומה שלא מן המוקף'' ולכן, המלקט מפירותיו, חייב לעשר לפני אכילתם. 
אמר רבי: נראין דברי מדברי אבא - מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, ולא יאכילו לעמי הארץ טבלים.
רבי מכריז ואומר, כי דברי עצמו ''נראים יותר'' מדבריו של אביו, רבן שמעון בן גמליאל. כיוון שעדיף ל''חבר'' לעבור על איסור דרבנן (תרומה שלא מן המוקף), רק כדי שהוא לא יגרום לעם הארץ לאכול פירות טבל ולעבור על איסור דאורייתא. 
עד כאן לא פליגי, אלא דמר סבר – נחשדו, ומר סבר - לא נחשדו, אבל כולי עלמא - חזקה שליח עושה שליחותו. 
מסיים רב ששת את הוכחתו מתוך הברייתא, ואומר כי מחלוקת התנאים האם נחשדו ''חברים'' להפריש תרומות ומעשרות שלא מן המוקף כדי למנוע מן השליח עבירה או לא, אך כולם מסכימים לדין העקרוני שבעל עצי התאנים מפריש תרומות ומעשרות, ומהווה ''שליח'' של המלקט לצורך מצווה זו, גם בדיני תרומות ומעשרות שהם דיני דאורייתא. משמע – שליח עושה שליחותו, גם בדיני דאורייתא.  

מהו המסר

קביעתו של רבי יהודה הנשיא נראין דברי מדברי אבא היא מרתקת ומיוחדת מאוד במספר היבטים:
• רבי יהודה הנשיא חולק על אביו רבן שמעון בן גמליאל. אינו חושש לומר את דברו, והכול מתוך לימוד תורה אמיתי ושורשי, גם אם הדברים אינם מתיישבים עם דעת אביו – עובדה מעניינת ומרתקת לכשעצמה.
• אך רבי לא מסתפק בכך ואף מכריז ואומר כי דבריו ''נראים יותר'' מדברי אביו רבן שמעון בן גמליאל ומוכיח זאת ''בנימוק חזק''. לא רק חולק על אביו, אלא מכריז במשנה כי דעתו ''נראית יותר נכונה'' משל אביו.
• והדובדבן של הקצפת הוא הנימוק עצמו: המוטיבציה של ה"חברים", שהם כידוע תלמידי חכמים, היא להיטיב עם הזולת. במיוחד כאשר החבר שולח אדם לבצע שליחות, הוא לא מעוניין בשום פנים ואופן שאותו שליח יעבור על איסור, בוודאי לא איסור דאורייתא. הוא יעשה הכול, וגם אם יצטרך לעבור על איסור דרבנן של ''תרומה שלא מן המוקף'' לצורך מטרה נעלה זו.
נלמד מדרכו של רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה, מספר מסרים:
1. מותר ואף רצוי להתנהג ב"אסרטיביות חיובית", אף אם היא חולקת על אדם קרוב מאוד .
2. סדרי עדיפויות בחיים – ללמוד להבחין בין חשיבות עקרונות שלאורם אנו הולכים. לפעמים יש ''לוותר'' על יישום עיקרון חשוב בחיים, על מנת לקיים עיקרון אחר, חשוב ממנו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]