גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רל"ב מדור "עלי הדף"
מסכת עירובין
דף לא ע"א
האם נאמרה הכלל של 'מצות לאו ליהנות ניתנו' גם במצוה דרבנן
מבואר בגמרא (לא, א) בפלוגתת רבי יהודה וחכמים לגבי הנחת עירובי תחומין על גבי קבר, דחכמים אוסרים, "קסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה", וברש"י: "באיסורי הנאה - בקבר, והא הנאה היא, דמישתרי ביה למיפק חוץ לתחום, וכל תשמישי המת אסורין בהנאה...". והקשו בגמרא: "מכלל דרבי יהודה סבר מותר", והלא בוודאי קבר אסור בהנאה, וכיצד מתיר, ומשני: "קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו", וברש"י: "ואין מערבין אלא לדבר מצוה, ללכת לבית האבל או לבית המשתה כדלקמן (פב, א)". ועל כך המשיכו לדון: "אלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו - לימא כתנאי אמרה לשמעתיה, אמר לך רבא, אי סבירא להו דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכו"ע מצות לאו ליהנות ניתנו, והכא בהא קמיפלגי, מר סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומר סבר מערבין אפילו לדבר הרשות", (עעו"ש בהמשך הסוגיא).
ידועה מחלוקת הראשונים, אם הכלל ד"מצוות לא ליהנות ניתנו" נאמר גם במצוות דרבנן: הרז"ה סובר (ר"ה כח, א ד"ה אמר רבא [ז, א מדפי הרי"ף]) שלא, ולכן אסור לעשות מצוה דרבנן בדבר האסור בהנאה, ומה"ט חילק בזה בין מצות תקיעת שופר בראש השנה שהיא דאורייתא לתקיעה בחצוצרות בתענית, וכלשונו: "והמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו בשופר של מצוה, דוקא בשופר של ר"ה שמצותו מן התורה, אבל בחצוצרות בתענית לא". הר"ן (שם ז, ב מדפי הרי"ף) חולק עליו וכותב: "ולפי דבריו אף בתקיעות דר"ה צריך לדקדק, לפי שיש בהן מדרבנן, אלא שאין מחוורין דבריו, דמכל מקום מצוה איכא".
ותמהו האחרונים, ובראשם בשו"ת 'שער אפרים' (סי' לח) מסוגיא דידן על שיטת בעל המאור, כי כלפי הדין של "אין מערבין אלא לדבר מצוה", כתב רש"י: "ללכת לבית האבל או לבית המשתה", ומצוות הללו הן לכאורה מדרבנן, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' אבל פי"ד ה"א): "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים... וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם...", ובכל זאת נאמר בהן הכלל 'מצות לאו ליהנות ניתנו'. וכתב שם ה'שער אפרים': "ואף שתנחומי אבלים ללכת אל בית האבל יש לומר שהוא דאורייתא, וסמכוה אקרא ד'והלכת בדרכיו' (דברים כח, ט) וכמבואר בסמ"ג עשין ז' ובסמ"ק ס"י, ועכ"פ ללכת אל בית המשתה פשיטא שהוא מדרבנן - אף שהוא סעודת מצוה", וכן הביא עוד דברי הרמב"ם (הל' עירובין פ"ו ה"ו): "אין מערבין אלא לדבר מצוה כגון שרוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה של נשואים או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך", ולהקביל פני חבירו בוודאי מצוה דרבנן היא.
והנה, בעיקר הקושיא העלו כמה אחרונים, שמצוות הללו נחשבות כמצוה דאורייתא, וכסיום לשון הרמב"ם (הל' אבל שם): "אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט, יח), כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות", ולכן שפיר דינן כשאר מצוות דאורייתא, ונאמר בהן הכלל ד'מצות לאו ליהנות ניתנו' [כ"כ בשו"ת 'אבני נזר' (יו"ד סי' שסו אות יז), ובשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' לב) וב'קהלות יעקב' (עירובין סי' יא)].
ובהגדרת הסברא הנזכרת יש להביא דברי שו"ת 'זית רענן' (ח"ב סי' ג): "דאפילו לדעת בעל המאור דבמצות דרבנן ליהנות ניתנו, לאו כללא קא כייל לן לכל מילין דרבנן, אלא דוקא בדרבנן שלא מצאו להם אסמכתא קרובה מן התורה, כגון חצוצרות בתענית... דסבירא ליה שהוא תקנתא דרבנן לבד... וראיה נכונה לדברינו הנ"ל מעירובין (לא, א) דשרי להניח עירובו בבית הקברות, לפי דאין מערבין אלא לדבר מצוה ולאו ליהנות ניתנה. ומפורש שם (פב, א) דהיינו 'ללכת אל בית האבל' או 'אל בית המשתה'... והרי מצות אלו מדרבנן הם, וקשיא לדעת רז"ה, אלא ודאי כיון דהנך כולהו בכלל גמילות חסדים הם, ונלמדו מאסמכתא קרובה 'והודעתם את הדרך ילכו בה' (שמות יט, כ) זה גמילות חסדים (עי' ב"מ ל, ב)" וכו', עעו"ש בהמשך דבריו, שלפי זה יהא מותר לשמוע כל התקיעות דר"ה מפי מודר הנאה - גם אלו שהן מדרבנן, כי יש להם אסמכתא בתורה, ושלא כדברי הר"ן שכתב שלפי דברי הרז"ה גם בתקיעות דר"ה נצטרך לחלק בין תקיעות דאורייתא לתקיעות דרבנן, וכנ"ל.
המהרש"ם (שם וכן בקצרה בח"ב סי' קכב) כתב ליישב בזה, על פי מה שיסד ה'מלא הרועים' (אות מ' ערך מצות לאו ליהנות ניתנו אות ד): "ונראה דאף הרז"ה לא קאמר רק בנודר הנאה, דהנדר אסור מה"ת, ואם כן מה"ת אין כאן מצוה, והרי נהנה ועובר על נדר דאורייתא, והר"ן סבירא ליה, דאפילו הכי כיון דאין מתכוין להנאתו, רק לצאת ידי מצוה, הרי אינו נהנה ומותר, אבל היכא דאיסור הנאה הוא גם כן דרבנן, כגון אתרוג של אסורי הנאה דרבנן ביו"ט שני, אף הרז"ה מודה דמותר, כיון דתרווייהו דרבנן, כנלע"ד נכון", וכתב המהרש"ם שדעת המהרשד"ם (יו"ד סי' ר) שאיסור הנאה מן הקבר אינו אלא איסור דרבנן, ולפ"ז אתי שפיר שיטת הרז"ה גם לפי דברי הגמרא בסוגייתנו, כי הרז"ה מודה שגם במצוה דרבנן נאמר הכלל 'מצוה לאו ליהנות ניתנו', ונדחה איסור ההנאה בגלל קיום המצוה.
ה'שער המלך' (הל' לולב פ"ח ה"א) כשדן בקושיא זו, העלה בזה שדברי הרז"ה נאמרו רק באופן שיש הנאת הגוף מן האיסור הנאה, וכגון בתוקע בשופר של מודר הנאה, שגוף האדם נהנה מן התוקע בצורה ישירה, אכן, בניד"ד אין גוף האדם נהנה מן הקבר בצורה ישירה, כי עיקר הנאתו הוא מן המשתה, ובמשתה עצמה אין שום איסור הנאה, ואין כאן כי אם גרמא בעלמא מן בית הקברות, כי בגלל שהקנה שם מקום עירוב התאפשר לו ללכת וליהנות מבית המשתה, ובהנאה רחוקה כזו - גם הרז"ה מודה שגם במצוה דרבנן נאמר הכלל של 'מצות לאו ליהנות ניתנו' (ע"ע 'טורי אבן' ר"ה כח, א; 'קהלות יעקב' שם; 'תורת רפאל' סי' נט).
