הפקת לימונדה מלימון / רפי זברגר

עירובין לא ע''א

הקדמה

רבי יהודה פסק במשנה הראשונה בפרק, כי מותר לכהן להניח עירוב גם בבית קברות. המשנה שם הסבירה דין זה, כיוון שיש אפשרות מעבר של הכהן ע''י דברים חוצצים (שידה, תיבה ומגדל) לכן המאכל ''ראוי'' לכהן והעירוב כשר.
 

הנושא

הגמרא מביאה ברייתא המרחיבה את דינו של רבי יהודה:
והא דתניא רבי יהודה אומר: מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר.
הברייתא מוסיפה כי ניתן גם לכהן לערב עירוב תחומין בבית הקברות על ידי תרומה טהורה.
היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל, והא כיון דאחתא - איטמיא לה! בשלא הוכשרה, או שנילושה במי פירות.
שואלת הגמרא בהסתמך על הסבר המשנה לדין רבי יהודה, וכי מה יעזור לכהן להגיע ולאכול את התרומה הנמצאת בבית קברות, הרי בזמן הבאתה לבית הקברות היא כבר נטמאה, ונאסרת לכהן, וכיצד מערבין בה? עונה הגמרא כי ישנם מצבים בהם התרומה עדיין לא הגיעה זמנה לחיוב תרומות ומעשרות: או שלא נפל עליה מים, או שהעיסה נילושה במי פירות, ולכן ''אינה מוכשרת לקבל טומאה'', והתרומה נשארת בטהרתה.
והיכי מייתי לה? בפשוטי כלי עץ, דלא מקבלי טומאה.
על השאלה כיצד הכהן מביא את התרומה לבית הקברות, הרי הכלי ייטמא מדין אוהל, ואז יטמא גם את הכהן. לכן מעמידה הגמרא את הברייתא במקרה שהביאו את התרומה בכלים שאינם נטמאים (כלי עץ שאין להם בית קיבול – "פשוטי כלי עץ").
והא קא מאהיל? דמייתי לה אחוריה.
ממשיכה הגמרא ומקשה: והרי הכהן ייטמא בטומאת אוהל, מתוך כך שהכלי מונח על המת? ועונה כי הכהן לוקח את התרומה בצד הצר של הכלי (פחות מטפח על טפח). ואין טומאת אוהל בשיעור קטן כזה של כלי.
אי הכי מ"ט דרבנן? קסברי: אסור לקנות בית באיסורי הנאה.
לאור הסברו הטוב של רבי יהודה, שואלת הגמרא מה סברתם של חכמים? ועונה כי לדעתם אין לקנות דבר במקום איסורי הנאה. והרי בית קברות הוא מקום איסור בהנאה, ולכן אין ליהנות מעירוב תחומין המונח בבית הקברות.
מכלל דר' יהודה סבר מותר – קסבר: מצות לאו ליהנות ניתנו.
מתוך הסבר זה של חכמים, מסיקה הגמרא כי רבי יהודה החולק על חכמים, יסבור כי המצוות לא נמסרו לעם ישראל כדי ליהנות, ומכיוון שעירוב נעשה רק לצורך מצווה, לכן אין הנאה בעירוב, ומותר לערב בבית הקברות.
אלא הא דאמר רבא: מצות לאו ליהנות ניתנו, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה?
שואלת הגמרא האם דברי רבא שמצוות לא ליהנות, נתונים במחלוקת רבי יהודה וחכמים במשנתנו?
אמר לך רבא: אי סבירא להו דאין מערבין אלא לדבר מצוה - דכולי עלמא מצות לאו ליהנות ניתנו. והכא בהא קמיפלגי: מר סבר - אין מערבין אלא לדבר מצוה, ומר סבר - מערבין אפילו לדבר הרשות.
מסביר רבא כי דין זה אינו שרוי במחלוקת – כולם סוברים שמצוות לא ניתנו ליהנות. ומחלוקת חכמים ורבי יהודה נסבה על השאלה האם מותר לערב רק לדבר מצווה (רבי יהודה) או גם לדבר רשות (חכמים).
אלא הא דאמר רב יוסף: אין מערבין אלא לדבר מצוה, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה?
לפי אוקימתא זו שואלת הגמרא שאלה דומה על פסקו של רב יוסף (מותר לערב רק לדבר מצווה). האם אוקימתא זו של רב יוסף נתונה למחלוקת תנאים (חכמים ורבי יהודה)?
אמר לך רב יוסף: דכולי עלמא - אין מערבין אלא לדבר מצוה, ודכולי עלמא - מצות לאו ליהנות ניתנו, ובהא קמיפלגי: מר סבר - כיון דקנה ליה עירוב, לא ניחא ליה דמינטרא, ומר סבר - ניחא ליה דמינטרא, דאי איצטריך אכיל ליה.
רב יוסף גם שואף להעמיד את דבריו לפי כולם, המסכימים איתו וסוברים כי מותר לערב רק לדבר מצווה. כמו כן, מוסיף רב יוסף כי כולם מסכימים לדין של רבא כי מצוות לא ניתנו להנאה. ולכן, העמיד את מחלוקת רבי יהודה וחכמים, בשאלה, האם ''נוח'' לאדם שעירוב תחומין שלו יישאר במהלך כל השבת (חכמים), או שמא ''לא נוח'' (או במילים אחרות לא אכפת לו), שהעירוב יישאר בכל השבת (רבי יהודה).
חכמים סוברים שיש סיכוי שהמערב ירצה לאכול את אוכל העירוב, ולכן ''נוח לו'' שיישאר. בגלל אותה הנאה (אינה של מצווה) – אסור לו לערב בתרומה טהורה בבית הקברות. לעומתו, סובר רבי יהודה, כי מטרת העירוב היא אך ורק ''הגדלת טווח הליכה בשבת'', ומשכך – ''לא אכפת לו'' מה יקרה לאוכל של העירוב, לאחר כניסת השבת (לאחר חלות העירוב בין השמשות של יום שישי). מכיוון שאין לו הנאה - מותר לערב בתרומה טהורה בבית הקברות.
 

מהו המסר

אפשר אולי לומר כי גישות חכמים ורבי יהודה בדברי רב יוסף, מאפיינות שני סוגי אנשים. האדם ''המסתתר'' בגישת רבי יהודה, הוא אדם אשר מבצע פעולות לשם מטרה מסוימת, ומשהושלמה המשימה – ''לא מעניין יותר שום דבר'' (לא ניחא ליה דמינטרא). ולעומת זאת, האדם ''המסתתר'' בגישת חכמים, הוא אדם אשר מנסה לראות את המרחב כולו, ומשתדל להפיק ולדלות מכל מצב את המקסימום. ולכן, למרות שהוא כבר השלים את המשימה, והעירוב תקף ובכך הוא הגדיל את טווח הליכה בשבת, עדיין הוא בוחן ובודק, האם ניתן להשיג ו''להרוויח'' עוד מהמצב בו הוא נתון. לכן, אם יש לו סיכוי לאכול בשבת קודש את העירוב שהניח ביום שישי בין השמשות, הוא ''אינו מוותר'' על אותה אפשרות, ומאוד רוצה ליישם אותה בפועל.
נשתדל ללכת בדרכו של ''איש החכמים'', ולבחון כל הזמן כיצד נוכל להפיק תועלת מכל מצב אליו אנו נקלעים (או שמא מצב שאנחנו הבאנו את עצמנו אליו). בימי קורונה שבהם אנו נמצאים (שלהי תש''פ), נוהגים לייעץ לאנשים "למצוא את הלימונדה מתוך הלימון", ולנסות למצוא אפיקים חדשים, מתוך המצבים הקשים, שלעיתים קרובות אינם פשוטים כלל ועיקר. זו אמנם דרכו של ''איש החכמים'' המגדיל ראש, ומנסה בכל כוחו לראות כיצד יכול להפיק תועלת מכל מצב בו הוא נמצא.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]