דיוני סרק / רפי זברגר

עירובין כט ע''ב - ל ע''א

הקדמה

במאמר על הדף הקודם עסקנו בשיעורי עירובי תחומין הנעשים ממאכלים המלפתים את הפת, כגון זיתים בצלים. במאמר זה נמשיך לעסוק בשיעורים של מאכלים כאלו.
נקדים ונזכיר כי השיעור לעירובי תחומין הינו שתי סעודות. ישנן שתי אפשרויות לשתי סעודות:
• שיעור אכילת שתי סעודות ממש.
• שיעור אוכל הנאכל ביחד עם פת הנאכל בשתי סעודות.  

הנושא

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שהוא ליפתן - כדי לאכול בו, כל שאינו ליפתן - כדי לאכול הימנו, בשר חי - כדי לאכול הימנו. בשר צלי: רבה אמר: כדי לאכול בו. ורב יוסף אמר: כדי לאכול הימנו.
רב יהודה בשם שמואל קובע כלל ואומר, כי אם עושים עירוב תחומין עם ליפתן אשר מלפתים בו את הפת, הרי שיעורו בכמות שבה מלפתים פת של שתי סעודות. אך אם עושים עירוב באוכל שאינו לפתן – יש לקחת שיעור אכילה מאותו אוכל הנאכל בשתי סעודות. כנ''ל לגבי עירוב מבשר חי – שיעורו כדי אכילת שתי סעודות של אכילת בשר חי. 
לגבי בשר צלי, ישנה מחלוקת אמוראים:
רבה מחשיבו כלפתן ולכן שיעורו כדי ללפת בו פת הנאכל בשתי סעודות. 
רב יוסף מחשיבו כאוכל, ושיעורו כדי שיאכלו מהבשר עצמו שתי סעודות.
אמר רב יוסף: מנא אמינא לה? דהני פרסאי אכלי טבהקי בלא נהמא.
רב יוסף מוכיח שיטתו מן הפרסיים, אשר אוכלים בשר צלי ללא לחם, ומכאן שבשר צלי הינו אוכל ולא לפתן. 
אמר ליה אביי: ופרסאי הוו רובא דעלמא?
מקשה אביי וכי מנהג של מקום אחד (פרסיים) יכול לשמש סיבה לפסיקה בכל העולם כולו? ומוכיח אביי את טענתו מתוך המשנה הבאה:
והתניא: בגדי עניים – לעניים, בגדי עשירים – לעשירים. אבל בגדי עשירים - לעניים לא.
כדי להבין ברייתא זו העוסקת בדיני טומאה וטהרה נקדים מספר הקדמות:
• בגד מקבל טומאה רק אם הוא ראוי לשימוש. 
• עניים לובשים גם בגדים קטנים בגודל של שלש אצבעות (חצי טפח) על שלוש אצבעות. 
• עשירים לובשים רק בגדים הגדולים משיעור של שלושה טפחים על שלושה טפחים. 
הברייתא פוסקת כי בגדים קטנים של עניים מקבלים טומאה רק כאשר עניים לובשים אותם. כנ''ל לבגדי עשירים הגדולים – מקבלים טומאה רק כאשר עשירים לובשים אותם. מסיק אביי מתוך הברייתא כי עניים אמנם נטמאים מבגדים קטנים (שלש אצבעות על שלש אצבעות) למרות שעשירים אינם נטמאים מהם. אם כן אנו רואים שכל מקום, או כל קבוצה של אנשים הולכת לפי המנהג שלה. לכן יש לומר גם אצלנו: למרות שבפרס אוכלים בשר בלא לחם, אם במקומות אחרים אוכלים בשר רק עם לחם, שיעור עירוב תחומין שלהם צריך להיות רק בשר כדי ללפת בו את הפת.
וכי תימא: הכא לחומרא והכא לחומרא?
מנסה הגמרא לתרץ ולומר כי אולי בכל נושא מחמירים, ולכן בבשר נחמיר ונצריך בשר לעירוב כשיעור אכילת בשר בשתי סעודות (ולא רק כדי ללפת בו את הלחם), ובטומאת בגדים נחמיר ונטמא בגד של עניים לעניים כבר בשיעור קטן הראוי להם. דוחה הגמרא אפשרות זאת לאור הברייתא הבאה: 
והתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מערבין לחולה ולזקן - כדי מזונו, ולרעבתן - בסעודה בינונית של כל אדם.
רבי שמעון מתיר לערב עירובי תחומין לזקן ולחולה כשיעור האוכל הפחות שהם אוכלים, ולא הצריך לשים שיעור של רוב בני אדם הגדול יותר. כמו כן, גם לאדם רעבתן, האוכל כמויות גדולות מאוד של אוכל, לא הצריכו חכמים לשים עירוב תחומין בכמות שהאדם הרעבתן עצמו אוכל, אלא כשיעור אכילה בינונית של כל אדם. אם כן אנו למדים מברייתא זו כי אין מחמירים בעירוב כשיעור הגדול יותר. 
קשיא.
הגמרא נשארת בקושיא על רב יוסף, אך כבר למדנו בעבר, כי לשון זו של הגמרא (קשיא ולא תיובתא) מלמדת שאין זו ''קושיא חזקה מאוד'', ואפשר אולי להשיב על כך תשובה. במילים אחרות ''לא מתים מקושיות מעין אלו''. 

מהו המסר

שאלה דומה לשאלת הגמרא ופרסאי הוו רובא דעלמא? נשאלה גם לעיל בדף כ''ח: ובבל הויא רובא דעלמא?
התוספות בדף כ''ח דן על היחס בין המקרים וטוען שם שיש הבדל. אצלנו עוסקים במנהג הפרסיים לאכול בשר בלא לחם, כיוון שהיה להם הרבה מאוד בשר. וכנראה, אומר התוספות, אם ישנם מקומות אחרם שגם בהם יש בשר בכמות גדולה מאוד, היו נוהגים אותו דבר, ואוכלים בשר ללא לחם, לכן – "בטול דעת הפרסיים" אינה אלא למקומות אחרים בעולם (שאין בהם בשר בכמות גדולה), אך בפרס עצמה (ובמקומות אחרים הדומים לה בכמות הבשר) מנהגם תופס, ואמנם צריך לערב שם על בשר צלי כשיעור אכילת הבשר בשתי סעודות. לעומת זאת מנהג הבבליים לאכול חזיז ''אינו מקובל'' בכל העולם, שהרי גם במקומות שיש חזיז לא אוכלים אותו, לכן – גם בבבל עצמה ''בטלה דעתם'' ואין לערב על חזיז.
תשובת התוספות מלמדת אותנו כי ניתן להשתמש באותו ביטוי, אך לא בכל המקרים הכוונה זהה.
כבר הזכרנו אבחנה זו בעבר ביחס לדיונים וויכוחים בין אנשים. הרבה זמן ואנרגיה מושקע בדיון על הסבר משמעות ביטוי או אמירה של מאן דהוא. אם המתדיינים היו מלבנים ביניהם את משמעות הביטוי, מנסים לראות כיצד כל אחד מבין אותו, ואת משמעותו ויישומו, היו מבינים כי אין מה לדון על כך והם בכלל מסכימים על הנושא, ובכך היו נחסכות שעות רבות של דיוני סרק.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]